ילד שלי

מתי הוא יצא כבר? אבא היה יותר לחוץ כבר לראותך. אני ידעתי שכשתהיה מוכן- תופיע.

כולם היו בטוחים שתצא קצת לפני התאריך המיועד ואני היחידה שאמרתי שתצא בזמן.

ביום של אותו תאריך מיועד התגלגלתי לי בבית וחשבתי- אתה כבר תינוק מוכן ושלם- אני הולכת לראותך בקרוב! בלילה בשתיים עשרה לערך התחילו הצירים אבל חיכיתי עד שהערתי את אבא, היה קשה לקרוא אותך ולהבין שזהו אתה מגיע!! אחרי 3 שעות של "צירונים" החלטתי להעיר את כל העולם- אני הולכת לפגוש את התינוק שלי!!

וואו אני כבר בארבע אצבעות? אמרתי לרופא בבית החולים, כשאני מתפתלת לסירוגין מהכאבים. וכך אחרי המתנה של שעה לאפידורל- כבר דיי שכחתי בשביל מה באתי.. אני מצטערת שהכאבים הנוראיים הסיתו אותי מההתרגשות לבואך. אני רוצה כבר אפידורל!! צעקתי על איזה עובד שם שנראה לי שבכלל היה המנקה. כולם סביבי היו שמחים ומאושרים- מרוכזים באושר שכבר לא יכולתי כבר להרגיש. הנה.. זהו... כןןן... האפידורל עובד כמו שצריך.... אחחח תודה אלוהים שאני יולדת בעולם מודרני שכזה.

אך לכל דבר יש מחיר מסתבר, והאפידורל עיכב אותך מלצאת וגם הזירוז שהכניסו לי לוריד לא עזר! כעבור שמונה שעות של צפייה ופתיחה מאוד איטית, אני מתחילה להרגיש זרמים בטוסיק, כמו שהרגל נרדמת ומתעוררת חח איזה מצחיק. לא! זה לא מצחיק! התחושה חוזרת, התחושה חוזרת!! אחותתתתתת!! היא אישרה - האפידורל מתפוגג. לא משנה כמה תוספות שמו לי - התחושה פשוט חזרה לי... "את נמצאת בשמונה אצבעות" אמרה האחות – רק??? אני נבהלת, רק שמונה??

אלוהים תעזור לי... ומאותו רגע שכחתי הכל. לא רק את עצם המטרה הנפלאה שלשמה אני סובלת, גם איך קוראים לי. כי מאותו רגע עברתי ארבע שעות של כאבים מטורפים של פתיחה של שמונה פלוס קינוח- זירוז בוריד. אהההה !! אני לא רציתי לידה טבעית! התבלבלתם! אולי זאת ההיא מהחדר ליד!

אני חושבת שהרגע הכי מלחיץ היה כשהתבוננתי ב"הילוך איטי" מתפתלת מכאבים על המרדימה של האפידול כשהיא אומרת את המשפט המזעזע הבא: "צינור האפידורל כנראה יצא מהמקום, הוא לא ישפיע יותר ואני לא מוכנה לקחת אחריות ולהחדיר אחד חדש " .... לאאאאאאאאאאאאא

בעודי מתפתלת וצורחת כמו שלא צרחתי מעולם (גם לא ברכבת המטורפת של הלונה פארק) הגיעה לי מיילדת חדשה לחדר. המיילדת הקודמת ספק סיימה את המשמרת שלה או ספק ברחה ממראות הזוועה בחדרי האומלל... למה את בוכה? המיילדת החדשה שואלת. אחרי שעודכנה במצבי, היא אמרה: "אני לא מוכנה שהיולדת שלי תסבול ככה" ואני הסתכלתי עליה לרגע כמו מלאך קטן שבא לעזור לי... תודה אלוהים, תודה בית חולים שניידר... היא באמת התעקשה שאין סיבה שאסבול..

הרגשתי את הדרמה המתרחשת מחוץ לחדרי... שמעתי פה ושם משפטים כמו "הכנסת אפידורל ליולדת בצירים מתקדמים מסכנים אותה" או את סערת הרגשות של בני משפחתי המסרבים (חוצפה, הם מסרבים?). המיילדת נכנסה לחדר והסתכלה לי קרוב קרוב לתוך העיניים ואמרה: "רק את מחליטה, רק את קובעת אם את מוכנה לקחת את הסיכון! כן או לא?" כמובן שלא סירבתי. הרי מי יכול להיות אובייקטיבי כשהוא נתון לכאבים כל כך חזקים שלא התכונן להם? "אני רוצה אפידורל!!" צרחתי לה. כבר היינו בסרט הזה לא?

המיילדת הנתונה לשבח הזעיקה את המרדים הראשי של הבית חולים (וכנראה היחידי שהסכים לקחת אחריות תודה תודה תודה). התכופפתי לתנוחה שהייתה כבר מוכרת לי, כאשר המיילדת מקדימה מחבקת אותי (יותר נכון מחזיקה אותי כל כך חזק כדי שלא אזוז בזמן ציר) והנה זה מתחיל "רק אל תזוזי כן?" היא אומרת. על אותם רגעים אני אהיה גאה בי בכל חיי... אלו היו כמה רגעים של שקט, אלוהים יודע איזה שקט, ואני התכנסתי אל תוך תוכי, עצמתי עיניים ופשוט לקחתי את עצמי לעולם אחר.

שני צירים עברו באותם רגעים. שני צירים כואבים אך אני לא זזתי... אני בכלל לא הייתי שם... אני הלכתי לרגע וחזרתי.

זהו, האפידורל חזר והחיים שלי שוב דבש.תתקשרו לכולם ותודיעו שהכל בסדר.. ושמישהו יקנה לי ארטיק לימון מהמזנון. אחרי זמן מה אני מרגישה משהו מוזר- שוב כאבים? לא סבלתי מספיק? הם מתחזקים!! מייד אני קוראת למיילדת והיא מאשרת- אלו צירי לחץ.. "הם לא קשורים לעצבים של עמוד השדרה, אין למנוע אותם." אהה אוקיי אני אומרת.. למה אף אחד לא הזהיר אותי מזה??? וכך עברו עוד שעתיים של כאבים חזקים במיוחד ואני מקללת את הגברת מהקורס הכנה ללידה שאמרה שעם אפידורל לא מרגישים כלום.

"את בפתיחה של עשר אך את עדיין לא מוכנה" דייי אני אומרת שיגמר הסיוט (איך ולמה החוויה עברה לסיוט?) תלחצי! תלחצי! היא אומרת כדי לבדוק אם אני מוכנה. אבל אני פשוט לא לוחצת במקום הנכון. התחלתי לבכות. למה אני לא מצליחה? שמישהו יגאל אותי כבר מהכאבים האלו.

בפעם האחרונה המיילדת בדקה את הלחיצות שלי. "את לא מוכנה, אני הולכת לאכול חצי שעה ואחזור יותר מאוחר ונראה אם את תלמדי איך לוחצים" ואז נתתי את הלחיצה של החיים שלי.

הופה, הלידה מתחילה... שלא תחשוב לה המיילדת, שלא שמתי לב, שהיא הורידה את מינון האפידורל כדי שארגיש איפה ללחוץ! זה עבד... אני מרגישה את העיסוי הנעים/ לא נעים שהיא עושה שם. מרוב הלחיצות אני חושבת שאיבדתי את ההכרה לכמה דקות והתעוררתי כשבעלי צועק לי ליד האוזן: "תלחצי! תלחצי! את יכולה!!...." אני יכולה? בטח שאני יכולה! "אני לוחצת!!!!!!!" אני חושבת שרגע השיא היה כשממש הרגשתי את ראשך הקטן מבצבץ לו שם בין הרגלים. אך עדיין לא הצלחתי להוציא אותך ממני: "תצא כבר!!!!!" אני צורחת. זה לא בשבילי כל הלידה הזו! אני ממלמלת ובדיעבד מקווה שאף אחד לא באמת שמע אותי.

המיילדת לקחה את ידי והניחה על המצח המקומט שיצא ממני. אויי זה רך! חשבתי לעצמי. בעודי במחשבות המיילדת אומרת "את לא יכולה להשאיר אותו ככה יותר מידי זמן, תלחצי או שאני מביאה לך ואקום!" ואז- נתתי את הלחיצה הגדולה. זו שהוציאה אותך ממני בשניות מספר.. וואוו אני נאנחת.. איזו הקלה... ואז, הגיע הקול הכי מתוק ששמעתי בחיי- קול הבכי הראשון שלך!

פתאום נזכרתי בשביל מה אני כאן, ובשביל מה כל המאמץ. זה הילד שלנו! אני אומרת לבעלי חנוקה מדמעות, התינוק שלנו בוכה! הניחו אותך עלי.אבא בכה איתי, אך אתה לא בכית. הבטת בי במבט מסוקרן/מהופנט/מסונוור.

וידעתי- לזה חיכיתי. מעתה אנחנו לא נפרד. אתה שלי שלי שלי.

לא ידעתי שאפשר להגיע לרמה כזו של אושר, לחוות כזה רגש בלתי מוכר שמרגיש כל כך טוב.

אפילו קצת מפחיד מרוב שהוא טוב. לא ידעתי... ובטח לא ציפיתי.