איך ארווין נולדה...

ישבנו עם בעלי במטבח, ניהלנו שיחת בוקר קלה, התכוננו לעבודה. היה יום בהיר וחמים, תחילת החורף, לכן נעלתי נעלי ספורט היחידים שהרגל העבה שלי נכנסה בהם. הקפצתי את בעלי לעבודה (ליד ביה"ח תל השומר, איפה שתכננו ללדת) והמשכתי לשלי.

אני עובדת בחברת תרופות גדולה וכמובן עובדים שם גם רופאים. התגלגלתי בפרוזדור בדרך למטבחון ופתאום אישה, אלה קראו לה, שעובדת שם, קראה לי, ואמרה שאני נראית רע, ושאשה בהריון לא אמורה להיראות ככה: כולי מנופחת, עם בצקות ברגליים. לפי בקשתה הראתי לה גם בדיקות דם, שבמקרה עשיתי יום קודם.תגובתה הייתה מפתיעה: "את חייבת עכשיו ללכת למיון - יש לך חשש לרעלת הריון".

נו באמת, חשבתי לי. מה כבר יכול להיות: חוץ ממשקל של פיל אני די בסדר, לא כואב כלום וגם גינקולוג (המניאק בדיעבד) לא הזכיר כלום כשהייתי אצלו לפני כמה ימים. המשכתי לעבוד, אמרתי לעצמי שאקפוץ למיון בדרך הביתה, שהמצפון יהיה נקי-בכל זאת בהריון... בגלל שבעלי כבר התעייף מהלחץ שלי(יש אופי כזה לחוץ) צלצלתי אליו כבר מהדרך ואמרתי כדרך אגב שאני קופצת למיון ואאסוף אותו אחר כך...

חדר המיון באותו יום היה ריק. למזלי. הצמידו אותי למוניטור, לקחו בדיקות דם - בקיצור כל הרוטינה הרגילה. כבר הייתי פה חודש לפני - כתוצאה של הירדמות הידיים. לא מצאו כלום אז, ובהמשך התברר שזה היה בגלל חוסר ברזל של ממש בגוף. אבל זה אחר כך. ובינתיים אני משועממת, מסתכלת על הקירות, מחכה שישחררו אותי. מגיע בעלי, ממשיכים להשתעמם ביחד. כעבור כמה שעות סוף סוף נכנסנו לרופא. עוד בדיקה, אנחנו מתלוצצים איתה, שואלים מתי כבר נוכל ללכת. אני מסתכלת עליה במבט של תקווה, שתגיד שהכול בסדר, שהבדיקות תקינות ונעוף הביתה. יש לנו תוכניות לסוף השבוע - הולכים לסרט. היא, באותו טון המתלוצץ מפילה עלינו בום גדול - "את התוכניות תצטרכו לדחות.יש לכם תוכנית אחת - ללדת ומייד!!!!!". "אבל מה עם הסרט", אני ממלמלת. "בסוף שבוע יהיה לכם סרט אחר" היא עונה...

אני בהלם מוחלט. לחץ, חרדות, פחד. שום שמחה. "אבל עוד לא התכוננתי" - אני אומרת לעצמי. את ההתמודדות הנפשית עם תהליך הלידה השארתי לשבוע ה-40. מה פתאום עכשיו??? מי היה מאמין שאני אלד עם זירוז! הרי "לי זה לא יקרה". בעלי גם בהלם, הלם טוב כזה, שמח מאוד, מתרגש, מדבר בלי הפסקה, ועוד יותר מלחיץ אותי עם זה. טוב, אני חושבת, גם ככה זה בלתי נמנע, אז יאללה, קדימה.

התחלנו בפרוצדורות טרום זירוז. אני מוצפת ברגשות, חששות, מנסה להירגע. הרי זה בלתי נמנע, כמו מנטרה אני אומרת לעצמי. כבר ערב, מכניסים אותנו לחדר המתנה ללידה. שם אני אקבל זירוז, שם אני אעבור את כל התהליך עד הלידה. חדר גדול, מרווח, מבשר שהייה ארוכה. על גל השמחה מגיעה אחותי הקטנה יולי עם חברתנו סוזי. באו ממש כמו למסיבה: שמחות, רעננות, חתיכות. מניאקיות.

אני נכנעת קצת לריחומים עצמיים. נו, זה יעבור, זה זמני, אני אראה להם מי פה החתיכה. מגיע גם הרופא המזרז: מבשר לי שהם החליטו לתת לי בלון (בשביל הפתיחה) ולראות איך זה מתקדם. הוא מתנפח בפנים ובפתיחה 3 אמור לקפוץ החוצה, ואם לא, אז יתנו לי זירוז כימי (בשביל הצירים). אמרו גם שכל התהליך יכול לקחת יממה - שתיים, ולהסתיים בקיסרי. הייתי בשוק.

חטפתי קלסטרופוביה. רציתי חופש, אוויר, לנשום. אז החלטתי שאני יוצאת החוצה - על הכסא גלגלים, עם עמוד של עירוי, ובלון בפנים. האחיות כמעט הרגו אותי - צעקו, איימו, אבל זה ממש לא עניין אותי - יצאתי. ומזל שכך. נרגעתי, קיבלתי את העובדה שאני יולדת, ואפילו התחלתי קצת להתרגש.

חזרתי לחדר, אחותי וסוזי, אחרי שעשו רעש גדול במחלקה, עזבו, ואני עם בעלי החלטנו לראות סרט - בלפטופ שלי - הסרט נקרא "בושם". אם יש כבר סרט שממש, אבל ממש לא מתאים לסיטואציה, זה הסרט הזה. מי שראתה - תבין על מה אני מדברת.

ככל שהסרט התקדם, התחילו הצירים: בהתחלה ממש חלשים, שראו רק במוניטור, אחר כך יותר ויותר חזקים. כמו גיבורה נשמתי, ספרתי, שוב נשמתי. אני בחורה די קשוחה, בכל אופן מה שקשור לכאב פיזי יש לי סיבולת גבוהה. שמעתי שכאבי צירים בלתי נסבלים, אבל בחיים לא תיארתי שזה כל כך כואב. הכאב על סף אטרף, אובדן שפיות והכרה. לא האמנתי שאני אצעק.

תמיד זה היה נראה לי תיאטראלי, פתטי. אך טעיתי. לא צעקתי אלא צרחתי - "א-פ-י-ד-ו-ר-א-א-א-ל"!!!!!!!! בחיים שלי לא רציתי כל כך דבר כמו אפידוראל הזה. לא האמנתי שזה כאב של פתיחה פחות מ-3. מה יהיה בפתיחה - 6, לדוגמה???? אני אמות????

התחלתי לסנג'ר את בעלי - תרוץ לאחות, תחזור כי כואב, תעזור לקום, אל תעזור. האחות מגיעה, אומרת שהבלון לא קפץ החוצה, אז יש עוד זמן. אלוההההים, איזו מצוקה. הרי אני מרגישה שהכאב מתגבר יותר ויותר. למה היא לא מאמינה לי??? שאלה רטורית. אני רוצה לשרותים - מחכה שהציר ייגמר וזוחלת לשם, חצי ערומה - בחלוק עם הקשירה מאחור.

הפרוזדור מלא מבקרים, בעלי מסתיר את הגוף (התחת) שלי, לוחש לי: "איך את לא מתביישת? הרי אנשים כאן!" אני צורחת שלא אכפת לי, מה, יש לי שם קרניים? אותו דבר כמו לכולם. שיסתכלו על עצמם בראי (וכולם שומעים!)

חוזרת לחדר, צורחת שאני לא יכולה יותר, שיעשו משהו. עברו כבר 5 שעות מתחילת הזירוז הארור הזה. או קיי,לאפידורל לא מסכימים. טוב ,מה האלטרנטיבה? סם? איזה סם? פטידין נקרא. יש לי פרנויה מסמים. אני מפחדת פחד מוות מהם. במשך הריון, כשקראתי על משככי כאבים בלידה, החומרים האלה ממש לא באו בחשבון. לאיזה מצב הגעתי אם הסכמתי לזה... בעלי רץ לזרז את התהליך, עומד על הראש של האחות הזאת שתארגן מהר מהר. ובחדר הסמוך נמצאת אשה בערך במצב שלי - גם זירוז.גם קצת צועקת, עושה לי קול שני. פתאום מתחיל הוויכוח: בעלה גם רוצה שיארגנו לה פטידין.

האחות אומרת שאם היא (האשה עם הזירוז) אוכלת פיתה אז לא ממש כואב לה, ואין צורך במשכך, ובעלה אומר שאיך האחות לא מתביישת ואיך היא מחליטה מה מידת הכאב. אני שומעת את כל זה ולא יודעת אם לבכות או לצחוק. אבל האחות צודקת - כשזה כואב אז אי אפשר לעשות כלום: רק לדבר אל אלוהים. הנה החומר. מתחילים תהליך.

אני מתחננת לאחות שתבדוק אותי סוף סוף, בבקשה, זה באמת מאוד מאוד כואב. היא עושה לי טובה, מכניסה אצבע ו... עפה מהחדר. בעלי אחריה. מתברר שיש לי פתיחה 9, ואני במצב של לידה. אז למה הבלון לא יצא???? התברר שהילדונת שלי התחילה לשתף פעולה מאוד מהר, התקדמה בקצב ומחצה את הבלון עם הראש שלה, כך שהבלון נתקע ולא יכל לצאת. אוףףףףףףףף. איזו פאשלה.

דרך אגב, בדיעבד אני לא מתחרטת שהרגשתי את כל הכאב הזה. פעם בחיים זה חובה (או יותר...). מרגע זה הכל הלך מהר מאוד. כבר בוקר, אני בחדר הלידה, עם אפידורל בדם. אהההההה, כמה החיים יפים! כמה טוב! אין כמו אפידורל, אין! פתאום שכחתי מהכאב, התחלתי ליהנות, להסתלבט. הגיעה אחותי (בעלי קרא לה), אמרה לי: "וואו,איזו לידה קלה יש לך!!!".חה-חה, אם הייתה רק רואה אותי חצי שעה לפני...

שקט במחלקת לידות. פסטוראליה. אף צעקה. כולן עם אפידורל. פתאום שומעים צעקות של תינוק: איזה יופי, למישהי זה כבר נגמר. ומה איתי? הכול בסדר, אני בלידה פעילה. בעלי, שממש לא התכוון להיות אפילו בחדר, עומד עכשיו לצד המיילדת, עוזר לה: רגל אחת שלי עליה, והשנייה על בעלי. אני בלחיצות. מרגישה את הכול רק בלי כאב. איזו התרגשות. כ"כ רוצה לראות אותה, ופוחדת. רק שתהיה יפה, ובריאה, 10 אצבעות בידיים, 10 ברגליים. נו, מתוקה, עוד קצת ותצאי, ואחבק אותך, אנשק אותך. אלוהים, תעזור לי, שהכל יהיה בסדר, מגיע לי! הרווחתי את זה....

גם ללחוץ לא קשה, מצליח לי. הנה מרגישים כבר את הראש."את רוצה לגעת בה"? - לא, מפחדת. אבל בעלי המתוק כן נגע. ווואו!!! עוד לחיצה, אני כמו בהתעמלות, מקשיבה למדריכה בשיא הריכוז. לנשום - ללחוץ - לא ללחוץ... 8.22 בבוקר. התינוקת שלי עלי, איזו יפה!! מושלמת!!! פשוט מושלמת!!! מקרבת אותה לחזה - אוי! ישר יונקת! איזו תחושה מוזרה ונעימה! אחותי מצלמת. בעלי מחייך, מנשק אותי. והיא, הפיצפונת המתוקה שלי, שוכבת עלי בשקט בשקט, יונקת ומתרגלת לעולם החדש ולתחושות החדשות: לנשום, למצוץ, להרגיש אותי.

ככה הייתי שוכבת כל חיי. תמיד אומרים שהלוואי והיה אפשרי להאריך רגעי האושר, אז זה כן אפשר. לי זה קרה ברגעים האלה. הרגשתי שכל העולם נעצר ומחכה שהילדונת שלי תסיים לינוק. כמה שנים אני דמיינתי את הרגע הזה בחיים שלי!!! (33) אבל שום דבר. לתינוקת שלנו קראנו ארווין. כן, שם מוזר, לא ישראלי. זה שם של נסיכת האלפים מהספר "שר הטבעות". שם מהאגדה, כי אנחנו רוצים שהחיים שלה יהיו כמו באגדה - קסומים, נפלאים ומאושרים.

אימא כבר מאושרת.