האם כדאי להיות נשוי?

חשוב להשקיע בתכנון החיים המשותפים
|
הדפס
|
שמור

 

האם כדאי להיות נשוי? יש אנשים שיקדימו הומור לתשובה רצינית: תלוי למי. בעצם על השאלה הזו אפשר להשיב כבר בראש הדברים: כן, זה כדאי. מחקרים רבים תומכים בכך שכדאי להיות חלק ממשפחה, למצוא בת/בן זוג ולהינשא ולהקים משפחה.

 

מחקרים מראים שנישואין אכן משפרים את איכות החיים של כל אחד מבני הזוג ותורמים לבריאות הגוף והנפש. כמובן שנישואין גם יכולים לפגוע באיכות החיים של בני זוג ועל כן חשוב להדגיש שעצם הנישואין אינם תנאי אוטומטי לבריאות הגוף והנפש, אלא הם תורמים לכך רק אם בני הזוג משקיעים בקשר שלהם ומגיעים ל"יחד" חיובי.

 

זוגות שחיו בנישואין ארוכי טווח טוענים, כי בבסיס הנישואין הטובים והארוכים עומדים כמה גורמים:

 

  • יחסים טובים עם הוריהם בתקופות של טרום הנישואין
  • ביטויים רגשיים חיוביים של בני הזוג
  • אמון, תמיכה הערכה וכבוד הדדי
  • נאמנות ואהבה
  • קבלת החלטות ביחד.

 

אין ספק כי נישואים ארוכי טווח מבוססים על התאמה בין בני הזוג באספקטים שונים כמו רקע, אמונות ודעות לגבי נושאים הקשורים ישירות לאיכות החיים, דמיון בחלומות של שני בני הזוג, רצון לשמור על הקשר בגלל הימצאותה של אהבה וכד'.

 

ושוב אנו מגיעים לעניין התקשורת הזוגית, אשר יכולה להוות ביטוי להתאמה או לחוסר התאמה. התקשורת חייבת להיות משמעותית בין בני הזוג, וזה אומר:

 

  • במקום ביקורת – הבעת רצונות
  • במקום זלזול – הבעת אי שביעות רצון
  • במקום הגנתיות והאשמות – להתנהג באופן נדיב כלפי בן/בת הזוג
  • במקום לעשות נתק = ברוגז, רצוי לעבור לסדר היום (כלומר, לחיות בשלום עם השוני), או לדרוש שיחה שתביא לפתרון.
  • הדבר החשוב ביותר לקשר הזוגי הוא היכולת לפתור בעיות על בסיס של יחסים טובים.

 

ישנם זוגות רבים שנבהלים מעצם העובדה שקיימים קונפליקטים ביניהם, תופסים את הקונפליקטים הללו כמשהו רע שקורה בנישואים ויש סכנה שלא יהיה ניסיון להבין מה עומד בבסיס של הקונפליקט, שכן מאחורי כל אחד עומדים צרכים מנוגדים.

צילום: מאיה אהרוני

לכל קונפליקט בעצם יש פוטנציאל ניגודי: מצד אחד שייפתר ומצד שני שיסלים ויתפוצץ. בידי בני הזוג ההחלטה הבלתי מודעת בדרך כלל, כיצד לפתור את הקונפליקט.

 

על פי קובלרוס ישנם 7 שלבים במאבק הזוגי:

  • שלב ההלם: היה טוב קודם, מה קרה עכשיו שאנו צורחים זה על זו?
  • שלב ההכחשה: המצב לא כל כך גרוע, הוא לא התכוון למה שאמר/עשה...
  • שלב הכעס: זועמים על אופן המריבה, איך היא העזה לומר....
  • שלב המו"מ: לא תמיד שלב זה מגיע מפאת חוסר המודעות לכך שצריך לגרום לשלב זה להיות נוכח בקונפליקט.
  • שלב הייאוש: כאן מגיעים לפרידה או לויתור.
  • שלב הקבלה: זהו סוג של אבל, של פרידה מהאידיאליזציה שאפיינה את החשיבה של כל אחד מבני הזוג אודות זולתו: אכן, הוא אינו מושלם. בשלב זה אפשר להיות מודעים ולגדול ביחד.

 

כאשר הנישואים מודעים, אפשר להגיע לשביתת נשק, לשלב של סיפוק אישי וזוגי, חברות ותמיכה, היענות לצרכים האישיים של כל אחד מבני הזוג ולאמפטיה.

 

לאט לאט מגיעים לדמות יותר נכונה של הפרטנר, מוותרים ומצליחים לראות את האמת של בן הזוג, לוקחים יותר אחריות להגיד לפרטנר מה שאת/ה צריך/ה ומה שאת/ה רוצה, פועלים בכוונה בתוך האינטראקציה (בניגוד לנישואים בלתי מודעים בהם קודם אומרים, אחר כך חושבים). עכשיו חושבים עם יותר תשומת לב.

 

  • לומדים להעריך את הצרכים והמשאלות של הפרטנר כמו את שלך. יש אז אפשרות לוותר על נרקיסיזם עצמי והעשייה היא למען צרכי בן/בת הזוג.
  • לומדים לחבק כל אחד את עצמו, לקבל את עצמנו כלא מושלמים ולהשלים עם החסרונות שלנו. זה מפחית את הנטייה להשלכה על בני זוגנו. (אם יש לי דברים שליליים באופי, אין לי צורך להגיד "זה שלך").
  • תמיד יש פנטזיה להתחתן עם האדם הנכון, ואחר כך באה התובנה שצריך להשקיע בנישואין, שיש לעשות הרבה. (כדאי להשקיע בנישואין ולא בחתונה).

 

חשוב מאוד להשקיע יותר זמן בתכנון החיים המשותפים, לדבר על הציפיות, על מה מקובל ומה לא, איך רואה כל אחד מבני הזוג את תפקידו שלו ואת תפקידו של זולתו, איזה הורים אנחנו רוצים להיות ואיך להגיע לזה, איך מנהלים את התקציב המשפחתי, איזה חלומות יש לנו, מה אסור בשום פנים ואופן וכד'.

 

חשוב לדבר על דברים אלו משום שכך נהיה מוכנים טוב יותר לקשר שלנו, כך ניכנס לקשר מודע, כך נמנע מעצמנו חלק מהבעיות וכך נתרום לבריאותנו הגופנית והנפשית.

 

תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה