סיפור הלידה של אריאלי או איך שורדים קיסרי "יזום"

מאת: Lulik

אז ככה: את סוף ההריון כולכן זוכרות. היו לי צירים יפים, מחיקה של 90 אחוז ופתיחה של אצבע ואז הכל נעלם לא צירצורים ולא נעליים ולא כלום. בבדיקה שגירתית של סוף ההריון אחד הרופאים של מרפאת הריון בסיכון עלה על דבר "פעוט": "יש סיבה שהכל נפסק. הילד עלה למעלה מתעלת האגן, כלומר יצא החוצה, אומנם במצג ראש ואורכי, אבל למעלה, והגיע הזמן להעלות את הניתוח הקיסרי כאופציה על השולחן. דרך אגב, מה הגובה שלך? מטר וחצי כן זה קורה לנשים קטנות" (כשסיפרתי לטושי הוא הסתכל על התחת שלי ופלט: מז'תומרת אגן צר? אם זה צר, איך נראה אגן רחב?)

אחרי שהוא יצא בשלום מהעיתון שהושלך לעברו הוא התפנה לנחם אותי, כי האמת, הייתי בהלם מוחלט, מכמה סיבות...

א: אני רציתי חווית לידה רגילה התכוננתי, שימנתי את מה שצריך, (מזל שלא קניתי אפי- נו) התאמנתי בתנוחות יוגה שגולדיי שלחה לי וכו' וכו'.

ב: אני לא יודעת אם מישהי זוכרת אבל במפגש הריוניות שהיה בספטמבר לקחתי כוכב על זה שאמרתי שאני לא אשתמש באפידורל כי אני אלרגית כסאח לחומרי הרדמה....

ג: זה הגיע בהפתעה יחסית.

אוקיי, נקבע שיום רביעי, בתחילת שבוע 42, אני אתקשר לקבוע תור לקיסרי.

שבת לפני ישבתי וחשבתי: לעזאזל, ואם ירדו המים ואם תהיה צניחת חבל הטבור? ואם ינסו עלי זירוז + ואקום + מלקחיים עד שיעשו לי טובה ויעשו לי קיסרי (לתדהמתי, אכן ישבה אומללה כזו בחדר נפרד המחלקת יולדות חדר לידי, שלא רק שסבלה מהקיסרי + חתכים עמוקים בפרינאום אלא גם עובית שסבלה 18 שעות ללא מי שפיר, עד שהוציאו אותה ולכן קיבלה אנטיביוטיקה והן אמורות להישאר שם שבועיים - ברור שהיא קיבלה את החדר החלמה הפרטי).

בכל אופן הגעתי יום שבת במטרה לשכנע את הרופאה במיון לתת לי קיסרי על המקום אבל בגלל חוסר ביומן הניתוחים?! + מישהי שנכנסה לקיסרי חירום (יש להם חדר אחד) נשלחתי הביתה כדי לחזור למחרת על הבוקר לקבוע תור.

למחרת חזרתי עם אימא שלי, וקבעתי אישפוז ליום שני וניתוח ליום שלישי. יום שני נפרדתי בלב כבד ובהתרגשות עצומה ואחרי מוניטור + בדיקות דם ובדיקת רופא הגעתי למחלקה.

אחרי "סעודת סנדוויץ ומיץ אחרונה" נכנסתי לצום. בקושי עצמתי עין. הלב שלי שיקשק וכל הלילה דיברתי עם עובי, שעוד מעט אנחנו נפגשים.

בכל אופן, למחרת היום הגיעו אימא שלי סבתא שלי וחמותי, להמתין איתי עד לניתוח. אני הייתי עצבנית אש, וגם לא הרגשתי תנועות עובר, כנראה בגלל הצום המוחלט. והעצבים.

במקום בתשע נכנסה במקומי ניתוח חירום, ואז באו והכניסו לי עירוי, ואחרי רבע שעה עובי נתן לי כמה בעיטות אחרונות לומר לי: היי אימא, אני בסדר כאן. עד עכשיו הן מעלות לי דמעות, אני זוכרת את הבעיטות האלו כל כך בבהירות שזה מפחיד. באחת קראו לי פנימה. נכנסתי הכינו אותי עוד בבוקר עם חוקן ומקלחת ובגדי ניתוח כך שרק נשאר לעבור על הפרטים. נשאלתי איזו הרדמה אני רוצה, ועניתי: אפידורלית. למה? כי לא ידעתי כמה אני רגישה לחומר הרדמה ורציתי צ'אנס לראות את עובי בזמן הלידה. אוקיי, נכנסתי, וכאן כבר הייתי עם פיק ברכיים רציני. הלב שלי דפק כל כך חזק שחשבתי שאני מתפוצצת לחלוטין. הושכבתי אחר כבוד על המיטה, חיטאו לי את הגב והתחילו להכניס את האפידורל.

עכשיו הבהרה קטנה. אני אלרגית לחומר הרדמה. אפידורל אמור לעבוד תיק תק. אצלי לא רק שלא עבד הוא התחיל לגרום לבצקתיות וכאב בצורה נוראית וכל פעם מחדש את התקיעה של הצינורית הארורה הזאת ואחרי חמש פעמים הם פשוט התחילו לחתוך אותי. ואני ערה לחלוטין מרגישה כל דבר, במיוחד את הסכין של המנתח...

טוב. תוך שנייה נראה לי שהם פתחו לי עוד 2 ורידים ודחפו לי טובוס הנשמה. אני כבר חרפתי לחלוטין. הדבר הבא שאני זוכרת, שמחומרי ההרדמה קיבלתי התקפי רעידות בחדר ההתאוששות הקיצר, בנות, עאיינע לידה טבעית...

בשעה 13:29 עובי הגיח לאוויר העולם. את זה למדתי כשהייתי במחלקה. במשקל של 3.440 שאיכשהו הפך ל 3.360 ואורך 70 ס"מ שהתקצר ל 58 ס"מ ומשם ל-51 ס"מ (מכובד גם כן). טושי קצת קצת התרגש ובלבל את הפרטים.

כשהגעתי לחדר במחלקה ביקשתי 2 זריקות פטידין, כדי לפחות ללכת לישון, וככה ישנתי לפחות את הלילה. בוקר כבר בתשע ביקשתי לקום כדי שיוציאו לי את הקטטר.

וזה מה שעשיתי... ישר אחרי זה עם כל התפרים (18 במספר) ועם כל כאבי הגב הנוראיים מהבצקות, קמתי, הלכתי לשירותים התקלחתי וישבתי על הכיסא.

וכל מי שעברה ניתוח יודעת כמה זה קשה אבל הכרחי. בכל אופן טושי הביא לי את עובי בעריסה וכשריאתי אותו פשוט כל הסכרים נפרצו. בכיתי שעה אחרי שעובי הלך.

אחר כך התחלתי לספור את הימים, שנעו בין בכי מאושר כל פעם שראיתי את אריאלי, לבכי נוראי ממש מעומק הבטן כל פעם שהייתי צריכה להחזיר אותו בלילה, במיוחד ביום שהייתי צריכה להישאר אקסטרא בגלל הזיהום בתפרים.

היום, 5 חודשים אחרי, אני ממש מרגישה אימא ותיקה, ובשביל כזה בוביבוני הייתי מוכנה לעוד 150 תפרים. מטורפת עליו.

אתן מבינות אותי לא?