סיפור הלידה של מרטין

מאת: מילה

שבוע וחצי לפני שילדתי הייתי בבית-חולים עם צירים והגעתי לפתיחה 2.5. וככה זה היה עד הלידה. וביום שני 07.09.09 הייתי אמורה להיות בשבוע 41 ולבצע זירוז, בהמלצת הרופאים.

אחת הבנות מפורום "הריון ולידה-תמיכה" אמרה יום-יומיים לפני הלידה שלי, שהיא חושבת שבסוף הלידה שלי תהיה ספונטנית, ואני אגיע לחדר לידה רק ללחיצות. היא צדקה, כן הגעתי רק ללחיצות, אבל הבעיה שכנראה לא הצלחתי ללחוץ.

ביום שבת 05.09.09 כדי לזרז לידה הציעו לי לעשות קצת הליכות. ובגלל שלא היה לי כוח להליכות עשיתי התעמלות בבית: התיישבתי כמה שיותר, וקמתי כמה פעמים, לפני השינה. באותו לילה כל הלילה לא הייתי רגועה, לא יכולתי לישון לא בצדדים ולא על הגב, הכל כאב לי. אבל, בגלל שאני כבר הייתי רגילה לתופעות אלו כבר כמה שבועות לא שמתי לב אם זה צירים וחשבתי שהתינוק פשוט לוחץ לי. מוקדם בבוקר הרגשתי כאבים שלא היו דומים לכאבים שהרגשתי לפני כן. ניסיתי לבדוק אם זה הולך ונעלם, או שזה מתגבר. ופתאום הרגשתי שזה ממש מתגבר. ככה אולי חצי שעה סבלתי עד שבעלי קם ואמר, שניסע לבית חולים. אני אמרתי לו שנחכה כי לא בא לי שוב לנסוע לבית-חולים ולחזור הביתה. הצירים בינתיים מתגברים, ואני ממש צורחת, וכל הבית כבר שומע אותי! אלה היו כאבים נוראים!!! בעלי כבר מתעצבן, ואומר שאני עוד מעט יולדת לו בבית! ומכריח אותי לנסוע לבית חולים.

לאחר חצי שעה של סבל נוראי, יצאנו מהבית. אני בינתיים צורחת וכל השכנים כבר יצאו החוצה! בקושי הגעתי לאוטו, וכל הדרך צרחתי– אין לי מושג איך בעלי נהג! הרי הדרך היא לא קצרה לבית חולים, משהו כמו חצי שעה של צרחות!

בקושי הגענו לבית חולים. מגיעים לחדר לידה ואני שם כבר כמעט נופלת מהכאבים וישר ראו שאני כבר נמצאת בשלבים מתקדמים לפי הצרחות, ומכניסים אותי ישר לחדר לידה.

המיילדת בודקת אותי, ומה אני שומעת!!!! יש לך פתיחה 9!!!!!! כן, פתיחה 9!!!

ואני אומרת למיילדת: מה??? 9????!!!! וכבר אי-אפשר אפידורל?????!!!!

והמיילדת: איזה אפידורל? הולכת ללדת עוד מעט!!! פשוט לא האמנתי!

היא גם שאלה את בעלי: איפה הייתם עד עכשיו? חיכיתם ככה בבית? הגעתם בול בזמן!

המיילדת גם ביקשה ממני לא ללחוץ בינתיים עד הפתיחה המלאה, כי אני עושה נזק לתינוק. אבל איך היה אפשר: היו לי צירים כל שנייה והרגשתי ממש צורך ללחוץ!

לא עבר הרבה זמן – הייתי כבר בפתיחה מלאה. והתחלנו לחיצות. שמעתי גם אותם אומרים שהראש הוא צדדי, וביקשו ממני לשנות תנוחות, לשכב על הצדדים. בינתיים סבלתי מהכאבים. שמו אותי גם על ארבע. הראש כבר ירד, אבל לא התקדם כל כך. המיילדת צועקת עליי שאני לא לוחצת, ושאני חייבת ללחוץ, כי הוא עוד מעט יוצא החוצה. השתדלתי, אבל...

בסופו של דבר, נאמר לי שהתינוק לא מרגיש טוב, ושצריך לעשות ניתוח. אבל הם ינסו לבדוק גם אפשרות לעשות ואקום. לקחו אותי לחדר ניתוח, כשבדרך לשם אני סובלת מכאבים וצורחת! בחדר ניתוח בדקו אם ניתן להוציא את התינוק בוואקום, אבל ראו שאי-אפשר, והחליטו על הניתוח. נאמר לי: לילה טוב. את הולכת לישון. ועשו לי הרדמה כללית.

התעוררתי לאחר זמן מה, ואני מסתכלת מסביב ולא מבינה: למה עדיין לא עושים שום דבר ואיפה כולם???

פתאום אני רואה את בעלי, שאומר לי: תודה לך על הבן!

ואני אומרת לו: איזה בן? על מה אתה מדבר? ולא מבינה למה הוא מתכוון... אח"כ אני הסתכלתי מסביבי וראיתי שהתעוררתי בחדר התאוששות, והבנתי שכבר עברתי ניתוח.

הגענו לבית-חולים ב- 06.09.09 ב-8 בבוקר בערך וב-09:30 התינוק יצא לעולם.

מה אני אגיד: כל כך רציתי לא לעבור ניתוח קיסרי, ובסוף זה כן קרה. אבל, בכל זאת: כל כך רציתי להגיע לבית-חולים כבר ללידה ולקבל אפידורל כמה שיותר מאוחר. בסוף בכלל לא קיבלתי אותו. וגם הלידה היתה מהירה בסה"כ וזה בכל זאת התגשם.

וכמו שכולם אמרו לי, את עברת טראומה, אבל לפחות התינוק שלך לא עבר טראומה וזה מה שחשוב! הכי חשוב שהוא יצא בריא ושלם.