סיפור הלידה של יהונתן

מאת: עדי

הסיפור שלנו מתחיל באיחור של שלושה ימים, שני פסים, 11672 בתא ותחושת אושר אינסופי שליוותה אותי לאורך ההריון כולו.

בחודש השביעי להריון התחילו לצוץ פחדים בנוגע ללידה והחלטתי לקחת דולה מתוך תחושה שהיא תסייע לי להתמודד עם החששות, והיא זו שתסייע לי ללדת בשלום - הרגשתי שהדולה היא המענה שלי לכל הפחדים, הכאבים, הקשיים...

יום רביעי בבוקר, טו' באב, השבוע ה-39 להריון - אני מתעוררת ב-5 בבוקר כשהמכנס שלי רטוב, אני רצה לשירותים ואז אני מרגישה כאילו משהו מפוצץ לי בלוני מים בתוך הבטן. הזרם מפסיק ,אני חוזרת לחדר ומעירה את בעלי היקר - "נראה לי שיש לי ירידת מים". בעלי מסתכל עליי ואומר "נראה לי שברח לך, תחזרי לישון". אולי באמת ברח לי - הרי הזרם פסק, אני הולכת לחדר השני כדי להחליף בגדים ושם מתחיל זרם נוסף של מים - אני חוזרת לחדר ואומרת לבעלי "אולי ברח לי אבל לא פיפי, אלו מי שפיר". בעלי מרים גבות: "בטוח?".

אנחנו מתקשרים לדולה שלנו ומספרים לה. המים שקופים הכל בסדר. ע"פ הוראת הדולה אני סופרת תנועות, מתארגנת וב-9 אנחנו יוצאים לכיוון בית החולים. אני ובעלי מגיעים לבית החולים, עדיין בספק, מתחברים למוניטור, הצירים חלשים. ממתינים ונכנסים לרופא לבדיקה. "מים מעט מקוניאלים, פתיחה 3, את נכנסת לחדר לידה". מה חדר לידה, מי, למה? הדולה מגיעה כמה דקות לאחר שאנו יוצאים מהבדיקה של הרופא. בעלי היקר מתחיל לקרוא ותהילים ואני - קוראת תהילים אבל רגועה, אחרי הכל יש לי דולה. נכנסים לחדר לידה ב 12 בצהריים ומחברים אותי למוניטור קבוע- פקיעת מי שפיר, המדיניות היא לחבר למוניטור קבוע בלי אפשרות לרדת מהמיטה - סדק ראשון בתוכנית הלידה הנפלאה שהכנתי יחד עם הדולה. זה השלב שבו חלקה המעשי של הדולה שלי מתחיל להצטמצם עד כדי אפס. בפתיחה 5 אני מתחילה להרגיש את הצירים וזה כואב, כואב מאוד. אני לא יכולה לרדת מהמיטה כדי לזוז, ואין שום דבר שיכול להקל על הכאב.

אני מצליחה לעמוד בכאבים עד פתיחה 6 וחצי ואז מבקשת בתחנונים אפידורל- סדק שני בתכנית הלידה. הדולה שלי לא יכולה לעשות הרבה בשלב הזה, אבל היא שם והיא תעזור לי ללדת. המושיע התורן מגיע ומזריק את החומר המיוחל, אני רגועה ושלווה - עכשיו אפשר להמשיך כרגיל בתכנית הלידה, הדולה לידי, בעלי איתי, עוד כמה שעות והכל מאחורי. השאלה היא: כמה שעות? וכך אנו מגיעים לשעה 10 וחצי בלילה, אני בפתיחה 10, הדולה שלי ובעלי יושבים לידי ומחכים יחד איתי לצירי הלחץ. ואז זה מגיע, אני מרגישה צורך עצום ללחוץ.

בעלי קורא למיילדת, הדולה נשארת איתי ועושה לי קצת עיסויים, מדברת איתי על השלבים הבאים ומרגיעה אותי. המיילדת מגיעה ומבשרת לנו שיש עוד זמן.

המיילדת מגיעה שוב לאחר כשעה ואומרת לי לתחיל ללחוץ, ואני לוחצת, ולוחצת ולוחצת ולוחצת... עד אינסוף ושום דבר לא זז, ושוב פעם לוחצת ולוחצת ולוחצת ועדיין שום דבר לא זז. אני מתחילה להיכנס ללחץ, זה לא אמור להיות ככה, הוא אמור לצאת בשלב הזה...

בשלב מסויים האחות המיילדת שואלת אותי אם אני יכולה לעבור לעמידת שש, וכך אני מתחילה לחיצות בתנוחה הזו.. ושום דבר לא זז.. לאחר 6 שעות של לחיצות הרופא מגיע, בודק אותי גם ומספר לי שהתינוק תקוע בתעלת הלידה. "

אז מה עושים?" ומצפה לשמוע חתך וואקום, אבל אז אני שומעת "קיסרי". מה קיסרי? אבל לא ככה תכננתי את הלידה שלי, איך הדולה תעזור לי ללדת אם זה קיסרי... הרופא ממשיך. מדובר בקיסרי כי התינוק שלך תקוע חזק מאוד.. תתפללי!!!!!! רופא חילוני מזכיר לי מיהו הקב"ה, מזכיר לי מי המושיע האמיתי, מי הרופא האמיתי, מי היחיד שיכול לעזור לי. אבא שבשמיים, סליחה שלא התפללתי אליך, ששכחתי לבטוח בך...

אני מובלת אחר כבוד לחדר הניתוח, חומר ההרדמה לא מספיק ואני מרגישה את הניתוח, מוסיפים חומר הרדמה אבל עדיין אני מרגיעה הכל ואז מוסיפים טשטוש.. אני כבר לא מרגישה כלום.. הכל סביבי מסתחרר, אני מרגישה לכודה, חנוקה, הבזקי אור, ובתוך כל זה אני שומעת את עצמי ממלמלת לקב"ה - "תפילה לעני כי יעטוף ולפי ד' ישפוך שיחו, ד' שמע תפילתי ושוועתי אליך תבוא, אל תסתר פניך ממני ביום צר לי".

בני היקר נולד בשעה 4:15 בבוקר. הניתוח עבר בשלום ללא צורך במנות דם וללא סיבוכים. בימים שלאחר הניתוח חשבתי הרבה מאוד על מה שעברנו, על מה שהקב"ה העביר אותי. הקב"ה הוליך אותי בדרך שבה רציתי, סמכתי על כולם והוא לימד אותי מה המשמעות של כולם בלעדיו. הוא הוליך אותי עד הקצה, דחק אותי לפינה, כדי ששם, מתוך הדוחק, אני אתעורר ואזעק אליו, הקב"ה רצה את התפילה שלי - וקיבל אותה בחדר הניתוח.

אני רוצה לציין שהדולה שלנו - מירב, לא יכלה לעשות יותר ממה שעשתה, היא תמכה בי המון, לפני הלידה, במהלכה ולאחר מכן ואני מודה לה על כך מאוד. אני מודה לבעלי שהיה איתי ותמך בי כל כך. וכמובן אני מודה לקב"ה ששמע את התפילה שלי, שהוציא אותי ואת יהונתן שלנו בריאים ושלמים, שתמיד נמצא איתנו גם כשנדמה לנו שלא...