סיפור הלידה של אליה מילי

מאת: שרון ש.ג.

אליה מילי... סיפור הלידה שלך בניגוד ללידה של אחותך אינו מלא בחוויות מרגשות של תהליך הלידה, אין את האקשן של חדר הלידה, הציפייה לפתיחה כאבי הצירים והפחדים שלי כאמא טרייה. כל ההריון שלך היה שונה מההריון של אחותך הגדולה. היה לנו אישפוז אחד בהיי ריסק, ריצה מטורפת בלילה לפרופסור שולמן, כי החלטתי שיש לי ירידת מים, ביקורים בהיי ריסק אחת לשבועיים, כמעט מתחילת ההריון, בקיצור - האקשן היה במהלך ההריון.

שבוע 38 + 2 ימים...אני מתייצבת במחלקת היי ריסק בבית חולים מאיר, בית החולים נבחר כי פרופסור שולמן הבטיח לנתח אותי וזה היה לי מאוד חשוב. פרופסור שולמן יצר את אחותך ובשביל לסגור לי את המעגל רציתי שהוא יהיה הראשון שיראה לך את העולם, וככה היה. חשבתי שאני גיבורה, מאוד תמכתי בניתוח קיסרי, שכחתי את הניתוח של אחותך הגדולה.

עם הזמן תלמדי, שבחיים תמיד שוכחים את הכאב וזוכרים רק את השמחות, וזה הכי טוב בעולם !! אז יאללה הנה סיפור הלידה שלך...

התור המקורי היה שאמא נכנסת שלישית לניתוח כי לפני היו בתור 2 יולדות יותר "דחופות" אבל... אמא החליטה להוריד את רמות הסוכר ולהרגיש לא טוב, ואז החליטו להקפיץ את אמא לראש התור... מגיעים לחדר ניתוח, אבא כולו מתרגש, אמא שקטה מהלחץ, סבתא יושבת בחוץ, ורק כשהדלת נפתחת כל פעם אמא מציצה על סבתא, ועוצרת את הדמעות שרצו להתפרץ החוצה מהלחץ והפחד שלה...

אני לא רואה את פרופסור שולמן דבר שיותר מלחיץ אותי, הרי אני כאן במאיר רק בגללו, הדלת נפתחת ואני אומרת לסבתא ללכת להגיד לו שאני נכנסת לניתוח ולא רואה אותו. הסניטר בא ונתן לאבא כובע וגרביים מבד ואבא מרוב לחץ לא הקשיב לסניטר ולבש את הכובע ואת הגרביים. זה היה מאוד מצחיק לראות אותו ככה. אחרי כמה דקות הסניטר חזר והתפרץ בצחוק והסביר לאבא שהכובע והגרביים בשבילי ולא בשבילו... לבשתי את הכובע והגרביים ואז הובילו אותי לחדר ניתוח. את אבא השאירו בינתיים בחוץ והודיעו לו שעוד מעט יכניסו אותו לחדר ניתוח.

נכנסתי לחדר הניתוח, שם חיכתה לי הרופאה המרדימה. רעדתי כמו עלה ברוח, פתאום כ"כ פחדתי, חשבתי על כל התרחישים הכי מפחידים בעולם והייתי בלחץ שפרופסור שולמן לא נראה עדיין בחדר הניתוח. התיישבתי על שולחן הניתוחים והסניטר עמד לפניי ותמך בכתפיים שלי על מנת שאוכל להקשית את הגוף...

הרגשתי שאו-טו-טו הדמעות פורצות מהלחץ, אבל התאפקתי עוד קצת. שאלתי את הסניטר "איך קוראים לך" והוא ענה לי "סמיון" אמרתי לו "סמיון, אתה כרגע האדם הכי קרוב אליי בעולם... חבק אותי"... הוא הסתכל עליי ופשוט חיבוק אותי בזמן שהרופאה המרדימה הזריקה לי את האפידורל. לא הרגשתי כלום. היא הייתה מדהימה!! השכיבו אותי על המיטה ובאמת מהר מאוד לא הרגשתי את החלק התחתון של הגוף שלי. במשך כל הזמן הזה כשהכינו אותי לניתוח חיפשתי עם העיניים את פרופסור שולמן. הייתי לחוצה ועדיין פחדתי ובנוסף לזה התחילו לי בחילות נוראיות, לא יכולתי לנשום. אמרתי לרופאה המרדימה שאני לא מרגישה טוב והיא הרגיעה אותי שזה בסדר והוסיפה לי חומר לאינפוזיה ובאמת הבחילות עצרו.

ופתאום לחדר הניתוח נכנס המלאך שלי - פרופסור שולמן. ברגע שראיתי אותו נרגעתי. ידעתי שהכל בסדר, אני בידיים טובות ואת תצאי לעולם בדיוק כמו שרציתי. כמובן שאחריו הגיעה פמליה רצינית, כי כולם היו בהלם, לא הבינו מה פתאום הוא ירד לחדרניתוח לנתח אותי.

אחרי הפמליה אבא נכנס, ישב לידי והחזיק לי את היד, כמה שלא רציתי שהוא יכנס לניתוח מאוד שמחתי שהוא לידי. הניתוח היה יחסית ארוך, כי פרופסור שולמן עמד על זה שיפתחו את אותה צלקת מהניתוח של הילי גם החיצונית וגם זאת שברחם. האמת היא שאת כל הניתוח ראיתי דרך ההשתקפות בתיקרה... ואז הרגשתי לחץ על הבטן ואחרי 2 דקות שמעתי בכי שקט שקט. ואז... הדמעות התחילו לצאת ללא שליטה, כ"כ התרגשתי לשמוע את הבכי הדק הזה, ישר שאלתי את פרופסור שולמן "למי היא דומה" .... אחרי כמה דקות הביאו אותך אליי. לא יכולתי להחזיק אותך, כי ידיי היו קשורות עדיין, אבל את היית מדהימה, השתתקת לרגע, הסתכלת עליי במבט של "הלו, זאת את?" ואני הסתכלתי חזרה אלייך כ"כ גאה, כ"כ שמחה ומאוהבת...

אליה מילי, נולדת ב-9 במרץ 2006, 10 ימים לפני יום ההולדת של סבא שלך, ביום השנה של פטירה של סבתא שלך. אליה –  שמך הראשון הוא ע"ש אליה מלר, אישה מדהימה, אישה אלגנטית, אישה משכילה שהערכתי ואהבתי בכל ליבי.  מילי – על שם סבתך, אמא של אבא ריי. אל תשכחי ילדה שלי, שאמא ואבא תמיד כאן בשבילך. אחותך הילי קיבלה אותך כ"כ יפה. אני כולי תפילה שתהיו חברות טובות. יש לך שתי אחיות מצד אבא, שני וליטל, שהן חלק בלתי נפרד מהמשפחה. יש לך סבתא רוחל'ה מדהימה שאוהבת אותך, וגם אריק ויעל, הדודים שלך, שמטורפים עלייך. זאת המשפחה הקטנה שלך שמלאת אהבה ענקית אלייך.