סיפור הלידה של יונתן

מאת: קימבה3 
צילום: קימבה3

הכל התחיל בבוקרו של יום שישי, ה-24.3 כשהלכנו לביקורת רגילה אצל הרופאה לשבוע 36, בזמן הביקור הרופאה ראתה את השתלשלות האירועים שקרו שבוע לפני כן על האשפוז שלי למשך 3 ימים בגלל ירידת הדופק שלך ולכן עשתה (אני חושבת שגם בלי קשר הייתה עושה...) אולטרה סאונד לראות מה שלומך. שם ראינו את הלב שלך שוב בהאטה ועשינו מהר מוניטור אשר אכן הראה ירידה בדופק, עד לרמה של כ-80 לדקה. ישר הרופאה שלחה אותנו למיון יולדות למעקב, שוב הגענו למחלקה (ת'אמת עם קצת הרגשה של נודניקיות, אבל...) ושם עשינו קבלה רגילה של מוניטור, לחץ דם ושתן.

במקרה גם המוניטור שם הראה ירידה בדופק ושוב באופן אוטומטי אשפוז. בשעה 11:00 בבוקר הכניסו אותי לחדרי צירים (החדרים של לפני החדרי לידה ומאוד קרובים אליהם) וחיבור למוניטור למשך שעות. בשעה 14:45 (בחיים לא אשכח את השעה הזאת) הרגשתי כאילו יוצא לי פיפי, אני לא זוכרת מתי הרגשתי כל כך נבוכה, וישר אמרתי לאבא "אני חושבת שיצא לי פיפי", אחרי 20 שניות אני אומרת לו שוב "אני חושבת ששוב יצא לי פיפי", פתאום עשינו אחד ועוד אחד וביקשתי שיקרא למיילדת שהייתה שם – הילה המקסימה – שאכן אישרה שמדובר בירידת מים, ישר בדיקות US, ישר חיבור למוניטור (כי רציתי לשירותים...) וחיבור לאינפוזיה כל 4 שעות שקית קטנה בגלל השבוע המוקדם יחסית...

אה, דבר חשוב ששכחתי לציין, שבמשך כל הזמן הזה היו צירונים קטנים ויפים שהראו שמשהו קורה שם ובמוניטור היו מספר פעמים "קלות" אומנם, של האטה בדופק שלך אבל לא עשו עם זה כלום בינתיים, בגלל השבוע שהייתי 35+5, ניסו לתת לגוף להמשיך באופן טבעי, לראות אם משהו יקרה מעצמו ולא להתערב... ככה המשכנו עד יום שבת, בלי שום דבר מיוחד, רק ירידת המים הזו שלא השתלטתי עליה ובהתחלה גרמה לי מבוכה, אבל אחרי שהבנתי מה זה – נרגעתי... במהלך יום שבת התחילו לי צירים די כואבים, אבל לא כמו שיבואו אחר כך...

בשעות הערב לא יכולתי יותר וביקשתי משהו להרגיע אותם – הביאו לי טשטוש שפשוט הפיל אותי לשינה עמוקה מאוד מאוד מאוד מאוד למשך שעתיים (אבא אמר שאמרתי כמה פעמים "פוצ'ו, סליחה" – על זה שלקחתי טשטוש, כי זה מגיע גם אליך, אבל פשוט לא יכולתי יותר), אחרי שעתיים ביקשתי לשירותים והמיילדת אמרה שלא כדאי כי אני אפול מהטשטוש, מכיוון שההשפעה שלו למשך 4 שעות ואני רק שעתיים אחרי, אבל הרגשתי שאני בסדר אז הלכתי ואבא שמר עלי. נכון שהייתי קצת מטושטשת, אבל לא ברמה כזו של "לא יכולה ללכת".

עד הבוקר של יום ראשון לא קרה כלום ובמשך השבת אמרו שאם לא יקרה משהו עד למחרת בבוקר (יום ראשון) יתנו לי זירוז. ביום ראשון בבוקר (ה-26.3) התחילו להכין אותי לחדר לידה, חוקן, מקלחת וכדומה וסביב השעה 10:00 כבר הייתי על שולחן בחדר לידה עם צירים כואבים שהמים החמים במקלחת הרגיעו אבל אי אפשר להיות כל הזמן מתחת למים, העיסוי שאבא עשה בגב התחתון עזרו לי נורא אבל עדיין היו בלתי נסבלים. הלכתי כמו משוגעת בחדר לידה הלוך ושוב , בוכה וכואבת נורא, אחרי שניסיתי לסבול את הכאבים האלה התייאשתי וביקשתי שיתנו משהו שמרגיע – אפידורל – בשעה 11:55 הגיע הגואל ואחרי פיתולים רבים של כאבים ויחד עם זה שנתפס לי שריר בכף הרגל בדיוק באותו הרגע – קיבלתי את הזריקה המיוחלת – אוי, כמה שאני מעריצה את הבן אדם שהמציא את האפידורל.

לאחר הזריקה הרגשתי כמובן "יותר טוב" והתחילו לתת לי פיטוצין – לזירוז הלידה, כשנכנסתי לחדר הלידה הייתי בפתיחה של 2 ס"מ, אחרי כמה זמן פתיחה של 4 ס"מ והאחרון היה 6 ס"מ, כאשר שם "נתקענו", אחרי הרבה זמן עם הפיטוצין לא נראתה התקדמות מבחינת הפתיחה, הצירים גם לא הראו משהו שיוביל ללידה בקרוב ובנוסף לזה הדופק לב שלך שוב ירד וכמעט שום תנוחה שלא שכבתי עזרה, ישר אמרו לי "גברת, את הולכת לחדר ניתוח לניתוח קיסרי", כמובן שישר אני התחלתי לבכות, בכלל הייתי רגשנית במשך כל הזמן הזה ולא יודעת מה קרה – גם כל הזמן רעדתי – אומרים שזה בגלל האפידורל – אבל אני לא חושבת כי זה היה גם קודם...

אבא ישר הלך להגיד לשתי הסבתות, שחיכו בחוץ לשמוע על ההתפתחויות המתרחשות בחדר הלידה על זה שתיכף יראו אותי יוצאת על המיטה לכיוון חדרי הניתוח – אז שלא יבהלו. כמובן שאני שוב בכיתי כמו תינוקת, כל כך הרבה סבלתי במשך 3 ימים ובסוף זה מה שקורה?? ניתוח?? כשהגענו לחדרי הניתוח אבא וסבתא לא עזבו אותי עד שהכניסו אותי ממש לחדר ניתוח ואז לקחו אותי וממש פחדתי, למרות שלא הרגשתי כלום, כי עדיין הייתי בהשפעת האפידורל ונתנו לי עוד תוספת ממש בכניסה לחדר ניתוח. כשנכנסתי לחדר ניתוח הרגשתי ממש כמו משוגעת, שקשרו לי את הידיים והרגליים בצדדים כדי שלא אזוז, אבל לא נורא, ננסה להבין...

לאחר כמה התעסקויות בבטן שלי – שלא הרגשתי יותר מידי, שמעתי את הבכי הראשון שלך, בשעה 20:42 הגחת לאוויר העולם, כל כך רציתי שגם אבא ישמע, כל כך רצה להיות שם שזה קורה, כזה בכי מתוק ועדין – יצור קטן ומקסים שלי, אדם שנוצר בזכותי ובזכות אבא , בגלל אהבתנו, דבר מדהים ומקסים. לפני שלקחו אותך למעלה, שמו אותך עלי למשך כ-30 שניות – דקה ופשוט הייתי מוקסמת ממך, פשוט התאהבתי. כמה שלא התעסקו לי בבטן, כל כולי שקועה בך, בדבר הנפלא ששוכב עלי. בחדר ההתאוששות אבא הגיע ושמחנו וכאבנו יחד את מה שהיה. מצד אחד שמחים שזה מאחורינו, ומצד שני עצובים, שזה היה חייב להיגמר בניתוח קיסרי. אבא כל כך רצה שאני זו שאחזיק אותך ראשונה, והיה קצת עצוב שזה היה הוא שעשה זאת.

פה מגיע לסיום בערך סיפור הלידה שלך, יונתן שלנו, כי אחרי זה פשוט העבירו אותי למחלקת יולדות ושם כבר בשעה 10:00 בבוקר הייתי במקלחת ופשוט הכרחתי את עצמי כמה שיותר להסתובב. ביום רביעי, יום לפני השחרור שלך, בישרה לי רופאת הילדים שיש לך צהבת יילודים ולכן ישימו אותך במכשיר פוטו כזה, שיחמם אותך ועל ידי כך ותזונה מעולה יעלים את הצהבת. בבדיקה ביום למחרת, זהו יום השחרור המיועד, אמרו לי כי הבילירובין שלך ירד וזה טוב, ולכן ישחררו אותך איתי הביתה, הייתי כל כך שמחה, כי יום קודם ממש בכיתי מעצם המחשבה שאני אהיה בבית ואתה שם בתינוקיה... נתנו לנו לקחת אותך אבל שנחזור לביקורת יום למחרת, שם ראו שזה עלה ולכן שוב לבוא (כבר יום שבת...) בבדיקה הזו היתה עדיין רמה גבוהה של הבילירובין, אבל לא השתנתה הרבה מיום קודם, לכן רק מעקב אחרי 3 ימים, זהו.

יונתן שלנו, אמא ואבא אוהבים אותך מאוד, כל הזמן יושבים ומסתכלים עליך, פלא שלנו, יצירה מקסימה שלנו, למרות שאתה לא נותן לנו לישון בלילה ואני כבר מתה לישון 4-5 שעות רצוף אני מתה עליך ויכולה שעות לשבת ולבהות בך, בעיוותים שאתה עושה עם הפנים, ב"חיוכים" שאתה עושה ותתפלא – אפילו מהבכי שלך. אני יושבת ומסתכלת עליך – ולחשוב שאתה היית בבטן שלי, שאתה זה מה שהרגשתי, שהרגל הקטנה שאני מחזיקה ביד – זו מי שבעטה בי בבטן, פשוט מעלה לי ולאבא דמעה כל פעם מחדש, אנחנו כל כך מאושרים ממך, יותר מאי פעם.