סיפור הלידה של יונתן

מאת: אמא של יונתן

התחושות שלי לא הטעו אותי וההיריון הראשון שלי נמשך אל מעבר לתאריך המשוער (26/2/07), וחצה את גבול תשעת החודשים. יונתן נולד בשבוע 41+2. מסיבה זו, בסוף ההיריון ביקרתי במרכז לבריאות האישה כל יומיים - שלושה בערך למעקב, מוניטור, אולטרסאונד וכו'...

ביום שלישי ה-6/3/07 היה לי תור נוסף למעקב. והפעם "התכוננתי" אליו. עשיתי קצת הליכות בערב שלפני וגם ממש באותו היום כמה שעות מוקדם יותר, כדי להגביר קצת את הצירונים שכבר הרגשתי פה ושם. אפשר לומר שאם בכל ההיריון היה לי איזה חשש מהלידה, בשלב הזה כבר ממש ציפיתי וחיכיתי לה (שזה היה טוב, כבר לא התעסקתי בפחדים).

אז באותו היום הייתי במעקב, עשיתי את כל הבדיקות ונכנסתי כרגיל עם התוצאות לרופא שלי. רופא מקצועי לכל הדעות אבל מין טיפוס אדיש ומשועמם, שאף פעם לא התרגש משום דבר שקשור להיריון. לכן מאד הופתעתי כשפתאום הוא הגיש לי (באותה אדישות אופיינית) "הפנייה ללידה". שמחתי. התרגשתי. קיפלתי את המסמכים בחגיגיות, הכנסתי לתיק, ויצאתי להתקשר לבן זוגי כשאני מנסה לשמור על יציבות הקול שלי. סיפרתי לו, כמו שהסביר לי הד"ר, ש"יש לך כבר צירים, הדופק של העובר לא כ"כ סדיר, וההיריון שלך כבר זקן" (???!!! מילא...) אז קיבלנו הפניה...

הגעתי הביתה בסביבות ארבע אחה"צ, אמא ואבא בדיוק היו וסיפרתי להם שקיבלנו הפניה ללידה. בן זוגי הגיע נרגש ושמח אחרי שעה בערך ואז עלינו למעלה לסיים להכין את התיק ללידה. מוכנים ומזומנים החלטנו לעודד את מה שעשה הטבע עד כה ויצאנו לעוד סיבוב של הליכה. חזרנו, התקלחנו, הצטלמנו ויצאנו לבית החולים.

בדרך לשם אני זוכרת שצחקנו איזה דברים של "גדולים" אנחנו עושים, וחשבנו על מה שהספקנו לעשות בארבע השנים האחרונות.

כשהגענו לבית החולים בן זוגי נכנס לפני ושמעתי את השומר אומר לו ש"שעות הביקור הסתיימו", ואז אני בכל גודלי ועגלגלותי הגחתי מאחור והודעתי / נבחתי בחגיגיות ש"לא באנו לבקר, באנו ללדת". אני זוכרת שהצחקתי את עצמי עם המשפט הזה.

התקבלנו בחדר הלידה ב-21:40. בחדר הקבלה חוברתי למוניטור, שהראה שיש באמת צירים, עוד לא ממש חזקים. אחרי בדיקה אמרו לי שיש פתיחה של 1.5 ס"מ בלבד. רופא שהגיע וראה את כל הנתונים החליט שבשלב כזה של ההיריון - הביתה אני כבר לא חוזרת, ונתן הוראה להשאיר אותי במחלקה או בחדר הלידה אם יש מקום, ובינתיים לעשות לי זירוז.

עשו לי סטריפינג, שלמרות מה ששמעתי על זה - לא היה כזה נורא וכואב (ציפיתי לגרוע יותר). ובאמת הצירים החלו להתחזק לאט ובמתינות. בינתיים, עדיין בחדר הקבלה, זכיתי לחוות את התענוג המפוקפק שנקרא חוקן. האמת, גם זה לא היה כזה נורא, זה היה אפילו משחרר... J. בסך הכל קיבלנו את הכל ברוח טובה והיינו שנינו עם מצב רוח די מרומם.

בזמן חילופי המשמרות בחדר הלידה המשכנו להמתין בחדר הקבלה – מחוברים למוניטור, מה שעשה את בן זוגי למומחה לזיהוי מוקדם של צירים. כעבור זמן מה הודיעו לנו שיש חדר לידה פנוי ושאנו עוברים אליו. שם חיברו אותי שוב למוניטור, פתחו לי וריד לעירוי ואמרו שממשיכים לחכות ולראות כיצד ישפיע הזירוז. בסביבות 3 בלילה עבר הרופא התורן שבדק את ההתקדמות ואמר לי שהוא רוצה לחכות לשבע בבוקר לפתיחת מכון האולטרסאונד לשם הערכת משקל נוספת של העובר.

את הלילה העברנו בנמנומים. בן זוגי ישן על "ספת הבעלים" הנפתחת, ואפילו זכה לכיסוי אישי מהאחות אולגה (עשיתי את עצמי ישנה אבל הצצתי...), ואני ניסיתי לישון בין הצירים.

בבוקר עשינו את האולטרסאונד והערכת המשקל היתה שוב משהו מעל 4 ק"ג. הצוות הרפואי החליט לנסות לתת לי זירוז ע"י טפטוף פיטוצין. הדברים באמת התחילו לזוז והצירים הלכו והתחזקו. גם הפתיחה הגיעה ל-5 ס"מ ומחיקה ל-100%. עדנה המיילדת המקסימה שליוותה אותי מהבוקר הלכה ובאה ובדקה את מצב העניינים כל כמה זמן. באחת הבדיקות שלה במהלך הבוקר היתה לי ירידת מים. תחושה מאד מוזרה. וכמה מים... – בזמן שזה קרה, כמה ס"מ מאיתנו, בן זוגי עוד נמנם לו.

עם השעות הצירים הלכו והתחזקו וכבר ממש התחלתי לסבול מהכאבים. בן זוגי עזר לי להעביר אותם – החזיק לי את הידיים, הרגיע, הרטיב לי את המגבת לפנים ולגוף שהרגשתי שהוא בוער לי, והודיע לי לפי המוניטור מתי מגיע ציר ומתי נגמר. באיזשהו שלב הודעתי לעדנה שתתחיל לתת לי נוזלים כדי שאוכל לקבל אפידורל. קיבלתי כ-2 ליטר נוזלים ואז קראו לרופא המרדים. הזרקת האפידורל היתה קטע קצת מלחיץ. החתימו אותי על איזה טופס שאין לי מושג על מה חתמתי ובן זוגי ישב לפני והחזיק לי את הידיים כדי שלא אזוז. הרגשתי זרם קר במורד הגב וברגע שהאפידורל התחיל להשפיע, העולם הפך לורוד. פתאום הכאבים ממש כלא היו, תחושה נהדרת של רפיון. בינתיים עדנה והרופא בודקים את המדדים שלי כדי לראות כיצד אני מגיבה לאפידורל ורואים שלחץ הדם שלי נמוך מאד מאד - בערך 50/30. היה קצת לחץ, אבל התוצאה היתה דומה במדידות הבאות, אח"כ קצת עלתה ובסוף הבינו שכך הגוף שלי כנראה מגיב לחומר.

לפי המוניטור ולפי קריאת ה"מומחה לגילוי צירים", הצירים הלכו והתחזקו מאד, התקרבו והיו סדירים, אני כבר לא הרגשתי אותם אחרי האפידורל. כך המשכנו להמתין להתקדמות הלידה. בזמן הזה חיברו אותי לקטטר על מנת שהוצאת הנוזלים מהגוף תזרז את ירידת העובר בתעלת הלידה.

בינתיים דיברתי בטלפון עם אחותי שהיתה באוניברסיטה, ממש לידנו, ובכלל לא ידעה שאני בחדר לידה. נרגשת ושמחה הודיעה שהיא מגיעה לראות אותנו עד לשיעור הבא שלה. גם אמא לא יכלה להתאפק יותר ועלתה על המונית הראשונה שתפסה. בדיעבד הבנו ששתיהן החליטו מאד חכם...

בסביבות שתיים בצהריים הן הגיעו פחות או יותר יחד ונכנסו אלינו ל"סוויטת" הלידה. תחת השפעת האפידורל האווירה היתה נינוחה ורגועה. כעבור שעה בערך נכנסה עדנה לקראת סוף המשמרת שלה לראות מה התפתח. היא ביקשה מהאורחות לצאת ובדקה אותי. בבדיקה היא ראתה שיש נסיגה במחיקה של צוואר הרחם – ירד מ-100% ל- 60%, ואמרה שאף פעם לא נתקלה בתופעה כזו. עוד היא אמרה שנראה שהראש של העובר לא מתקדם בתעלת הלידה. היא המשיכה בבדיקה ותוך כדי הבדיקה הפנימית שוב הרגשתי ירידת מים, אלא שהפעם היו המים עכורים.

מרגע זה הכל קרה מאד מאד מהר. לבקשתה של עדנה צוות של כמה רופאים נכנס לחדר, היא עדכנה אותם. כמה מהרופאים בדקו אותי, התייעצו ביניהם ושוב בדקו אותי. מיששו את הבטן כדי לאמוד את גודל העובר. ואז הודיעו לי שלאור צירוף הנסיבות – עובר גדול, מים עכורים, העדר התקדמות בתעלת הלידה ודופק לא סדיר של העובר – הוחלט ליילד בניתוח קיסרי. למרות שהכנתי את עצמי לאופציה הזו של ניתוח, ברגע הראשון הרגשתי שהעיניים שלי מתמלאות דמעות שמאיימות לפרוץ כל רגע. ראיתי שגם בן זוגי קצת נלחץ מההחלטה אבל הוא מנסה להרגיע אותי שזה לטובה ושיהיה בסדר.

אחותי ואמא שלי נכנסו לחדר. ראיתי שגם הן נורא מתרגשות ושהן מנסות לא להראות לי. כולם התחילו לארוז מהר את החפצים שלנו כדי לפנות את החדר. בינתיים התחילו להכין אותי. הסירו מעלי את הטבעת והעגילים ואמא הורידה לי את הלק מהציפורניים. העבירו אותי למיטה אחרת ו"נסענו" לחדר ניתוח.

היה לי מאד מוזר לראות את כולם מהזווית הזו של הנסיעה ולדעת שהפעם זו אני בתפקיד ה"מנותחת". אני זוכרת שברגע האחרון אחותי הספיקה לתת לבן זוגי את המצלמה, למקרה שיתנו לו להיכנס לניתוח.

שלומית, אחות חדר הניתוח שקיבלה אותנו, אמרה שבן זוגי יוכל להיות בניתוח אחרי שיכינו אותי. הכניסו אותי לחדר הניתוח ואני שאלתי שתי שאלות שהטרידו אותי – כמה זמן לוקח הניתוח (רציתי לדעת מתי זה מאחורי), והאם אקבל תוספת של חומרי הרדמה. רופא מרדים שעמד ליד הראש שלי הסביר לי מה יעשו ומה הולך לקרות בניתוח. בינתיים שני רופאים אחרים הכינו אותי לניתוח. הרופא המרדים שאל אם אני ארצה לדעת כשיתחילו בפתיחה, אמרתי שוודאי שכן, אז הוא הודיע לי שהתחילו לפני דקה. נרגעתי. הכניסו את בן זוגי שישב ליד הראש שלי. מול הפנים של שנינו שמו מעין "מסך", שלא נראה ממש את הניתוח. בסך הכל אני לא זוכרת הרבה, הייתי די מטושטשת. אני כן זוכרת שהרגשתי שלוחצים לי על הבטן ושמנענעים לי את כל הגוף. פתאום במהלך הלחיצות הרגשתי כאב בבטן התחתונה ומאד נלחצתי מזה שאני מרגישה כאב וביקשתי תוספת של חומרי הרדמה. הסבירו לי שבשלב הזה אי אפשר כבר לתת כלום כי זה ישפיע על העובר. אמרו כי הוא יהיה בחוץ תוך כמה שניות ואז יתנו לי משהו.

באמת תוך כמה שניות או דקות קצרות שמעתי בכי קטן ואז ממש לשנייה הרימו אותו אל מעל למסך הבד והראו לי אותו לפני שקיבל טיפול כלשהו. בכיתי. מאד התרגשתי.

מרגע זה בן זוגי היה צמוד אליו – חתך לו את חבל הטבור, צילם ועקב אחר הטיפולים שהוא קיבל. אני בינתיים קיבלתי איזה חומר טשטוש חזק בזמן שסגרו לי את הבטן, לכן את הפעם השנייה שהביאו אותו אלי עטוף ומוכן אני פחות זוכרת.

בן זוגי עלה עם יונתן לתינוקיה לבדיקות, חיסונים וכו' ואני הועברתי לחדר התאוששות לשעה וחצי בערך ומשם למחלקת יולדות.

היינו בבית החולים חמישה ימים, השתחררנו ביום ראשון 11/3/07. ומאז אנחנו לומדים להכיר את יונתן שלנו, והוא אותנו.

שליחת סיפור לידה