סיפור הלידה של ארנגול

מאת: אנוביס

סיפור הלידה של ארנגול (שם זמני) – הוא סיפור בהמשכים.

פרק ראשון – איך כמעט הפכתי מרק שעועית על הרופא שלי....

האמת היא, שקצת חטאתי לכן חברותי היקרות, בנות הפורום. ולפני שאתן חושבות שאני טרול (צפירת ארגעה: אני לא...) כבר ביום ראשון שעבר 14.11.2004 הייתה לי הפנייה לזירוז (איה איה איה, לא לצבוט, זה כואב).

אחרי שהרופא האנטיפאט שלי העליב אותי בקפטריה של בית החולים ביום חמישי (הוא ראה אותי מתגלגלת עם מגש אוכל וצעק לי מהקצה השני של חדר האוכל כשהוא יושב סביב שולחן עטור גניקולוגים: "אנוביס..... רוצה זירוז??" ואני – ממרומי שבוע 36 עמוס ההתכווצויות, כל כך נעלבתי, שכמעט הפכתי לו את הצלחת עם מרק השעועית על הראש. קבענו, שביום ראשון אני אבוא אליו אחרי תוצאות הערכת משקל חוזרת ומדדי ראש הארנגול (ראש גדול למי שלא עקבה, ארבעה שבועות מעל גיל ההריון).

ביום ראשון 14 בנובמבר, הערכת המשקל עמדה על 2800 גר' וקוטר ראש 93 – מתאים לשבוע 38 (מעל 100 נחשב גדול מאד ותיתכן בעיה בלידה). עליתי לרופא שלי, הוא לא היה נחמד ואמפאטי, ואני הייתי עייפה ומדוכאת מחודש שלם של צירים מתישים וכואבים. אחרי שהוא ראה את תוצאות הבדיקה הוא אמר: טוב, עוד שבועיים תדברי עם המחליף שלי, כי אני בחו"ל.....

כמעט שהתחלתי לבכות. הסברתי לו את כל החששות שלי לאור הלידות הקודמות (בשתי הלידות היתה לי היפרדות שילייה קשה, הלידה הראשונה היתה לידה חטופה, כמעט בשירותים של בית החולים), והעובדה שאני מסתובבת עם צירים כבר 15 שבועות לא עזרה בהפחתת החרדות שלי. תוסיפו על כך את העובדה שאמרו לי שיש לי ילד עם ראש אבטיח ותקבלו מתכון נפלא לסיוטי לילה ולילות לבנים.

הרופא עשה אחד ועוד אחד וסוכם, שלטובת העניין עדיף לעשות לידה מבוקרת בבית החולים (מהתחלה ועד הסוף) כדי למנוע סיבוכים אפשריים. קבלתי הפנייה ליום ראשון ה- 21.11.2004. שבוע 37+1.

לא אמרנו כלום לאף אחד. לא רצינו לפתח ציפיות לאנשים. לפעמים שולחים הביתה....

פרק שני – אנוביס מצרצרת

בכל אותו שבוע קיוויתי נורא שתתפתח לידה באופן טבעי ושלא נגיע לזירוז.

התחלתי לשתות תה פטל, עשיתי טיפולי רפלקסולוגיה בתקווה שמשהו יזוז. ביום חמישי, היום לי לחצים וצירים קשים. נסעתי לעשות מוניטור בקופת חולים. היתה פעילות רחמית בלתי סדירה ואמרו לי שהצוואר מקוצר בכ- 20% ופתיחה של קצה אצבע. שלחו אותי הביתה.

בלילה שבין שישי לשבת היו לי צירים מאד חזקים וכבר קיוויתי שאוטוטו הולכים לחדר לידה, אבל הם נרגעו בבוקר ובזה נגמר הסיפור.

ביום ראשון בשמונה בבוקר התייצבתי בחדר לידה, עייפה ומתוחה לזירוז. מכיוון שלא היה מקום נשלחנו אחר כבוד הביתה ונאמר לנו שיקראו לנו כשיתפנה מקום.  כעבור שעתיים הפלאפון צלצל – הכנו לך חדר עם נוף לים (ירושלים, כן...) יאללה בואי.

באנו.

פרק שלישי – מתחילים

הרופא בדק אותי, צוואר ארוך וסגור, פתיחה של סנטימטר וחצי. במוניטור – פעילות רחמית בלתי סדירה – צירים קטנים מרוחקים. כל זה אומר שאי אפשר להתחיל ישר עם פיטוצין.... צריך הבשלה של הצוואר. הוחלט על סטריפינג והחדרה של ג'ל פרופס (פרוסטגלנדינים שמרככים את צוואר הרחם). הג'ל נראה כמו טמפון קטן עם חוט מחובר שמוחדר לצוואר הרחם. בשעה 16:00 התחילו בתהליך. ההחדרה והסטריפינג לא כאבו. בעיקרון, אמורים להתפתח צירים קטנים שיעבדו בעיקר על צוואר הרחם.

אבל אצל אנוביס, הרי שום דבר לא יכול ללכת לפי הספר. אנוביס צריכה להיות מיוחדת.

תוך חמש דקות התחילו צירים אדירים (עוצמה של 100) במרווחים של דקה וחצי. כואבים... בתוך עשרים דקות הוחלט שזה מסוכן מדי עבורי ועלול לגרום להיפרדות שילייה נוספת ולכן הג'ל הוצא בתקווה שהצירים יירגעו. לא נרגעו. הצירים המשיכו בתדירות של כל דקה וחצי בעוצמה גבוהה כשהכאבים הלכו והתגברו. אי אפשר היה לתת לי אפידורל, כי כזכור, הצוואר היה ארוך ופתוח לסנטימטר וחצי, והארנבון ישב לו שם גבוה גבוה בבטן. יחד עם זאת, לאט לאט החלו שינויים בצוואר, הוא הפך קדמי יותר, רך יותר והחל להמחק בהדרגה.

בשעה 23:00 הצירים הפכו להיות בלתי נסבלים. עד אז עוד איכשהו הצלחתי להסתובב, לשבת על הכדור, לעמוד, לשבת, להתכופף, לנשום. החצי עבד קשה בלעסות לי את הגב, בניסיון להקל על הכאבים. באחת עשרה בלילה, אחרי שבע שעות של צירים כל דקה וחצי, הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לעשות זה להתקפל לארבע על המיטה, ולצרוח לתוך הכריות, בתקווה שיבלעו את הקול ואף אחד לא ישמע. כל הזמן חשבתי על סיפור הלידה של פרי333 הגיבורה. ועוד תכננתי ללדת טבעי, והזכרתי לעצמי שהכאבים יעברו ושהם למטרה טובה. ניסיתי לנשום. באחת עשרה בלילה נשברתי, והדבר היחיד שהחזיק אותי היה הצפייה הבלתי נגמרת לפתיחה של שלוש ומחיקה מלאה של הצוואר, שיאפשרו אפידורל. הכאבים היו באמת עצומים.

באחת בלילה של יום שני 22.11, עברנו לחדר לידה (היינו בחדר השהייה עד לנקודה זו). חיכיתי למרדים בכליון עיניים. המיילדת שקבלה אותי הייתה מדהימה. ניסתה להקל עלי במסאג' ובלחיצות עד להגעת הגואל.

ההחדרה של האפידורל היתה מאד לא נעימה, אבל ההקלה שבאה בעקבותיה היתה מדהימה. בתום תשע שעות של צירים מתישים וכואבים ביותר, יכולתי לנשום קצת לרווחה. פקעו לי את המים והפתיחה התחילה להתקדם במהירות רבה.

פרק רביעי – משהו מסריח בממלכת דנמרק....

היו אולי 10 צירים שלא הרגשתי בכלל, ואז, לאט לאט התחילו לי לחצים ואחריהם כאבים במפשעות ובאגן, שהלכו והתגברו עם כל ציר. הוספת חומר לאפידורל שהיה בשליטתי לא עזרו בכלל ותוך שלושים שניות התווסף אלמנט רציני של לחץ למערכת. בתוך 45 דקות מקבלת האפידורל עם כל ציר הכאבים הפכו בלתי נסבלים יותר ויותר.

המיילדת שאיתי היתה נפלאה ונהדרת. חיכינו לפתיחה מלאה כדי שאפשר יהיה להתחיל ללחוץ, אולם הפתיחה נתקעה על תשע וחצי ושול אחד סירב להעלם. כשלמרות זאת הלחץ היה בלתי נסבל, היא פשוט הפשילה את השול כלפי מעלה, כדי לאפשר לי ללחוץ ולשחרר לחץ.

לאט לאט הארנבון התחיל לגלוש לתוך תעלת הלידה. הכאבים והלחץ היו עצומים. עליתי לכריעה על המיטה, כשכל העת חצי והמיילדת עוזרים לי ללחוץ כלפי מטה, מעודדים ומעסים. אף פעם לא ידעתי שאני מסוגלת להפיק קולות כמו שהפקתי (פדיחות חבל על הזמן, ועוד מזאת שתמיד התפארה איך ילדה פעמיים בלי לצייץ....). אחרי שעה של לחיצות, פתאום, רעמת שיער ירוקה הופיעה שם בפתח. עוד שתי לחיצות והראש היה בחוץ. עוד לחיצה קטנה וגם הגוף. תחושת ההקלה היתה כמעט מיידית. עוד כמה דקות והשליה בחוץ. השעה 02:57.

פרק חמישי - זמן פציעות

אחד ארנבון, מכוסה ורניקס, צרחן ועירני, יונק שעה שלמה בחדר לידה.

אבא אחד, המום ממה שאשתו עברה, יושב בצד כולו רועד.

אמא אחת, סמרטוט רצפה סחוט, בלי תפרים בכלל, גוף תפוס וכואב אבל מאושרת עד השמים.

מיילדת אחת, מקסימה ומדהימה, מלאה אמפטיה רגישות וחום אנושי.

סיכום:

1. זירוז זה רע.
2. הרבה יותר קל ללדת כשיש היפרדות שילייה
3. להיות אחרי זה טוב
4. איזה כיף להיות בבית אחרי הכל.
5. אני סגרתי את הבסטה.

רוצה להגיד לכולכן, חברותי, תודה רבה רבה רבה רבה על שמונה וחצי חודשים של תמיכה ואמפתיה. המקום הזה (פורום הריון והתינוק ב-Ynet) הפך לי לבית. בית לא עוזבים.

אוהבת אתכן נורא

אנוביס