סיפור הלידה של נדבי

לא החסידה הביאה אותך אלי...
|
הדפס
|
שמור

 

מאת:  נדבMK

 

אז ככה...

 

הגעתי לשבוע 41+4 והתחילו לי צירים כל כ-30 דקות אך לא ממש כואבים, אז סחבתי איתם יום שלם, אך בלילה הם נעשו צפופים וכואבים יותר ויותר. אם עד עכשיו חשבתי שהצירים המוקדמים שהיו לי מחודש שביעי כואבים, אין מה להשוות לצירים אמיתיים. היו לי צירים כואבים מאוווווד, בדרך כלל יש לי כוח סבל גבוה מאוד, אך לא תיארתי לעצמי שצירים יכולים להיות כל כך כואבים!!

 

בלילה נכנסתי כמובן ישירות לפורום וניסיתי לברר מה אפשר לעשות כדי להקל על הכאב. השעה היתה 03:30 והתפללתי שיהיה מי שיעזור לי בשעה כזו. ואכן היתה מישהי בפורום העונה לשם בר23 שבילתה איתי את הלילה וכאבה יחד איתי. ניסיתי מקלחת, עזר מאוד עד שנגמרו המים החמים, וכל שאר הדברים תנועה, קיפוץ לא ממש עזרו.

 

הפקק הרירי השתחרר והצירים הצטופפו להם ובאו במירווחים של כל 3-4 דקות ואז הגיע הזמן לגשת לבית החולים, כל כמה צעדים שעשיתי הייתי חייבת לעצור כדי לנשום אוויר. הודעתי לאמא בשמחה (גם אז הצירים שחשתי לא היו כואבים כמו אלה שבאו אחר כך) "אני הולכת ללדת".

 

הגענו לבית החולים. קיבלה אותי מישהי, מלאכית ממש. עשו לי מוניטור ובדיקה - פתיחה של 1 ס"מ, מחיקה של 90% ואמרה גם ששק מי השפיר ממש בולט, אז כדאי לקבל אותי לחדר לידה, אבל מה שהלך באותו יום בבית החולים: עומס כבד, כל החדרים תפוסים, הקבלה מלאה בבנות, ואין מקום, אז אצטרך לחכות.

 

לבינתיים הלכתי לאכול משהו, וללכת קצת ואז אני שמה לב שהצירים לאט לאט נחלשים להם עד שנעלמו לגמרי, (ובנתיים מישהי ילדה בחדר קבלה). ניגשתי לרופא שעשה לי בדיקה ועדיין פתיחה של 1 ס"מ, גם ניסה לעשות לי את הבדיקה הזו שמפתחת צירים (לא זוכרת ממש את השם) אך לא עזר, אז ביקשתי ללכת הביתה, וקיבלתי מכתב שיחרור והוראה, שאם עד למחרת אני לא יולדת לחזור לבית החולים לקבלת זירוז!!

 

בבית ישנתי קצת, וקמתי עם צירים- והפעם אלו היו צירים במלוא מובן המלה. הדרך לבית החולים היתה הכי ארוכה שעשיתי אי פעם. התקשרתי לאמא שלי, והפעם בהיסטריה: "אמא כואב לי. לא רוצה ללדת, רוצה לישון, מה לעשות? ואמא שלי לא ידעה מה להגיד, ואני בוכה ובוכה ובוכה, ובעלי לא יודע כבר מה לעשות. הגעתי, ואז קיבלו אותי 2 אחיות ממש מגעילות שרבו בינהן מי לא תבדוק אותי (שלא תבינו לא נכון: אף אחת לא רצתה לבדוק, עצלניות) ולאחר יום שלם ועם צירים כאלה הרופא אמר שבטח תהיה פתיחה לפחות של 3, אבל מה, עדיין אותו הדבר: פתיחה של 1 ס"מ, ואני לא מפסיקה לבכות כי כאב לי נוראאא.

 

אז החליטו לתת לי טשטוש, אז שמו לי עירוי, מוניטור וחיכיתי וחיכיתי לאחיות הנחמדות, שיואילו בטובן לבוא ולתת לי כבר את הטשטוש לפני שאני מתאבדת. בחורה אחת, שהגיעה עם צירים מוקדמים (עאלק צירים) אומרת לי: "את יודעת, לימדו אותי בקורס הכנה ללידה שכדאי לעשות הליכה כשכואב, אז כדאי שתלכי". חייכתי אליה וחשבתי – בטח, גם אותי לימדו, אבל חכי שיהיו לך צירים אמיתיים ונראה אותך מדברת!!!

 

הרופא ניגש לראות מה איתי ואז (עד היום לא מאמינה שעשיתי את זה) תפסתי לו את היד, הסתכלתי עליו ואמרתי "בבקשה, אדוני הרופא, תעזור לי. כואב לי" (אוי איך שהתביישתי אחרי הלידה, כשראיתי אותו). והוא היה מלאך, והתחיל לצעוק שם, שכבר יביאו לי את הטשטוש. סוף סוף קיבלתי את הסם ונרדמתי לכשעתיים. כשקמתי השעה הייתה 22:00. כל פעם מחדש אני אומרת, שיותר כואב מזה לא יכול להיות ומגלה שיכול להיות!

 

סוף סוף מעבירים אותי לחדר לידה, עם פתיחה של 2 וחצי. הרופא שואל, אם אני רוצה אפידורל, אני אומרת שכרגע לא (הבטחתי לעצמי כל הזמן, שלא אקח אפידורל). אני נכנסת למקלחת (די מטושטשת) ויושבת שם ומתפללת, שתעבור כבר הלידה הזו.

 

סוף סוף הכניסו את בעלי והוא ניסה לדבר איתי, אבל לא יכולתי לדבר עם אף אחד. אני שוכבת במיטה והכאב בלתי נסבל ואני נאנחת ומתקפלת מכאבים. המיילדת מציגה את עצמה ושואלת אם אני רוצה אפידורל, כי אם כן אז שאני אגיד לה, כי זה יקח זמן, כי צריכים לחבר לי אינפוזיה ואצטרך לקבל 2 שקיות לפני האפידורל. אני אומרת יפה שלא, היא יוצאת ואני מתייעצת עם בעלי מה לעשות, כי אני לא חושבת שאני יכולה להמשיך ככה. הוא מיואש מלראות אותי במצב הזה, ואומר: "מה שתחליטי. לך כואב ואת צריכה להחליט". אני מהססת ואז מגיע ציר, ואני כמובן שמתחננת שילך לקרוא למיילדת להתחיל עם האינפוזיה, כי אני חייבת כבר את האפידורל. הוא, מסכן, יצא וקרא לה ואחרי 2 שקיות מגיעה המרדימה.

 

המרדימה = הבן אדם הכי מגעיל שפגשתי, חסרת רגשות. (אחת שמתאים לה להוציא אנשים למוות עם זריקות) אני מתחננת שבעלי יישאר, אבל לא מסכימים, אז אני מבקשת מהמיילדת, שכשהמרדימה תזריק לי אם היא יכולה לתת לי את היד שלה, כי אני פוחדת,. אז המרדימה אומרת לי שאם אני אזוז היא פשוט לא תזריק לי ותלך. ועוד אומרת לי: "למה את נושמת ככה? מה את לא יודעת אך נושמים?" ואז היא רוצה להתחיל, ופתאוםציררר. אז ביקשתי כמה רגעים עד שיחלוף והיא מקפלת את הדברים ואומרת שנראה לה שאני לא רוצה אפידורל, ואסור לי לזוז, גם אם יש לי צירים. אמרתי לה: "בסדר, אבל כואב לי. אני לא אזוז להבא", והמיילדת גם מבקשת ממנה כמה רגעים להניח לי ולהתחיל שוב. ואז, עם כל הכאב, אני נשכבת בתנוחה המעצבנת ולא זזה מילימטר. הוזרקה הזריקה (מחצתי את ידה של המיילדת) ולאחר זמן מה אני מרגישה הקלה בכאב הצירים, עד שלא הרגשתי בהם בכלל והצלחתי לישון מעט.

 

ועכשיו הכל מעורפל, אבל זוכרת כל הזמן בדיקות ופתיחה של 3, 4 וחצי, 6 ומתקדמת לאט לאט ובין לבין בעלי היקר נותן לי לשתות, מנגב לי את המצח, מסדר לי את השמיכה ועוזר לי כמה שרק יכול. פתיחה של 7 או 7 וחצי, אני רעבה מאוד, בעלי שואל אם הוא יכול ללכת לקנות לי משהו לאכול, ואז המיילדת אומרת "היא לא רעבה. אין דבר כזה רעבה" ושואלת אותי "אם היית מרגישה את הצירים היית יכולה לאכול?" ואני: "לא". אז המיילדת "אז גם עכשיו את לא יכולה"! טוב, לא צריך. אני אמשיך לישון...

 

ואז מגיעה הרופאה, והבנתי שצריך לפקוע לי את המים ולחבר דופלר פנימי (את זה הבנתי רק אחרי הלידה - בעלי סיפר לי). אז עכשיו אני עם אינפוזיה ביד אחת, היד השנייה מחוברת למד לחץ דם שבודק לחץ דם כל 3 דקות (מעצבן ביותר!!!) מחוברת למוניטור בבטן, מוניטור פנימי, מודבקת הצינורית על הרגל, וצינור האפידורל מודבק על הכתף ואני לא יכולה לזוז מילימטר ואני לא מפסיקה לרעוד בכל הגוף בגלל האפידורל, והשמיכה לא ממש עוזרת, וזה מתסכל ומעצבן. אוף מתי הכל יגמר, המשכתי לישון..

 

ואז אני שומעת: פתיחה מלאה – שמחתי. חשבתי שזהו. הוא או היא יוצא/ת ואז אני מרגישה שיש לי קקה, ונזכרת שככה ההרגשה שהראש למטה ואז המיילדת "אני צריכה להכין אותך, אז ככה. יש לך פתיחה מלאה. התהליך לוקח שעתיים בלידה בלי אפידורל ושלוש עם אפידורל. יכול להיות שינויים אך אלה בערך השעות" - בעלי היקר נזכר בשמן של הפרינאום וביקש מהמיילדת אם היא תוכל להשתמש בזה, ולא לחתוך אותי, ולמרבה הפלא היא הסכימה (כמובן רק לאחר שאמרנו לה שאת השמן קנינו מהמיילדת בקורס בבית החולים הזה).

 

השעה 5:00 ואז אני מתחילה להרגיש שוב את הצירים (נגמר האפידורל) והפעם צירי לחץ- ואלו הם הצירים ב-ה' הידיעה ומתחילה ללחוץ בכל ציר, ובעלי היקר איתי בכל לחיצה, וכל ציר כואב יותר מקודמו. אני לוחצת ומרגישה את הראש שם למטה. אוי, איזו הרגשה זאת, כאילו הוא תקוע שם וצריך לצאת (חייב לצאת!!) והדקות חולפות והשעה כבר 5:30 ואני עדיין לוחצת, והמיילדת יוצאת ונכנסת ואומרת "יופי, תמשיכי, יופי". ממש עוזר ה"יופי" שלה! בואי ותוציאי אותו/ה!!

 

הדקות חולפות. 6:00 והצירים כואבים והלחץ למטה נורא,י ואני משתוללת במיטה וצורחת מכאבים, והמיילדת: "לא להרוס את המיטה, עוד בנות צריכות להשתמש בה" (ממש מענין אותי כרגע) וכל הזמן המיילדת מורחת אותי עם השמן ובאיזשהו שלב היא שואלת את בעלי, אם הוא רוצה לראות את הראש, והוא עונה לה "אני מעדיף לראות את כולו כבר בחוץ". והיא שואלת אותי אם אני רוצה להרגיש את הראש, ואני כבר רוצה להרגיש את כולו, אבל בחוץ!!!

 

אני ממשיכה ללחוץ בכל הכח, וצועקת, והמיילדת: "אני לא מבינה מה כל כך נורא, אם אני אחתוך אותך, זה בכלל לא נורא". לא התייחסתי והמשכתי ללחוץ וללחוץ ואני צורחת: "תוציאי אותו כבר, נו, תעזרי לי, אני לא יכולה יותר". אז היא: "אם אני חותכת הוא בחוץ, כבר מזמן יכלת ללדת" ואני, שכבר מותשת: "טוב, תחתכי כבר, אם אין ברירה אז אין". ואז בעלי "לא, עוד קצת, אחרי כל מה שהשקענו". הסתכלתי עליו וחשבתי על כל הערבים שהוא עשה לי את העיסוי ואמרתי "טוב, עוד קצת" והצירים והלחיצות ואז אני מקיאה עד עמקי נשמתי, ובעלי נלחץ וצועק "היא מקיאה!!" והמיילדת "יופי, זה טוב" ועוד כמה לחיצות, צעקות, שהפכו כבר לצרחות איומות, כי בעלי אמר לי כבר "די לצעוק, תנשכי לי את היד, רק אל תצעקי ככה"

 

השעה 6:30 (השעון תלוי מולי ואני מביטה בו ביאוש כל כמה דקות) אז אני מרגישה איך הראש לאט לאט מתקדם יותר ויותר ויותר ואז הוא יצא וצרחה אחרונה וכולו בחוץ והקלללללללללה אוח, איזה הקלה, והמיילדת תופסת את העובר, שכולו כחול קטן ומכווץ, ואומרת "יש לכם בן". אני כולי מחויכת, מסתכלת על בעלי ואומרת לו "יש לנו בן, זה בן!!" והוא מחייך ואז אני שמה לב שבעלי מותש וחסר כוחות, מסכן, היתה לו לידה קשה.

 

ואז, כמובן שנתקפתי פחד, והתחלתי להילחץ. "היי למה הוא לא בוכה? מה קרה? מה לא בסדר?" ואחרי כמה שניות הוא בכה, והמיילדת אמרה שחבל הטבור הפריע לו וזהו סוף סוף נגמרו הכאבים והתינוק המקסים נשקל והוגש לידי, ואז אני מסתכלת על בעלי ואומרת "לא היה כל כך קשה. שטויות, עברתי את זה", ובעלי: "בטח בטח, שטויות עאלק" והמיילדת "קל, אה!" ואני מניקה את בני הקטן שבילה איתי במשך שעה בחדר.

 

אז בכל זאת, נכון שהיו רגעים קשים, אבל זה היה למשך יום אחד וזהו, עכשיו אני חובקת תינוק קטן ונפלא, שממלא לי המון ימים מאושרים, ואני חווה כל יום, יום יותר טוב מקודמו.

 

אז קחו את זה בקלות (כמוני!). הכל עובר.

 

שליחת סיפור לידה

תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה