סיפור הלידה של יונתן

מאת:  Caro

אני לא ממש בטוחה איפה להתחיל. הריון אמנם נמשך 40 שבועות, אבל ההריון הזה התחיל כל כך הרבה לפני זה...

אני רציתי, החצי לא. ניסיתי שכנוע קל. הוא כלום. עברתי ללחץ מתון. שום סימן. איימתי. עדיף לא. ואז פתאום הוא אמר "בסדר, בואי ננסה". התחלנו. עברה חצי שנה והופ!! יש שני פסים... אבל בתחילת שבוע 7, באולטראסאונד הראשון יש שק הריון - אין עובר. גרידה.

ושוב התחלנו. רק שהפעם ממש לא הלך. שוב המכשפה (כמו שקוראים למחזור בפורום "מנסים" אליו התמכרתי) חודש אחרי חודש. עברה שנה והחלטנו לגשת לבירורים ובדיקות. כל כך הרבה פחדים ומחשבה אחת בלתי נמנעת: הנה, גם אנחנו הגענו בסוף ל"טיפולים". עצוב. לא נורא אבל עצוב שלא הולך.

שני IUI שלא הצליחו, ו-IVF אחד. כן!! אחד!! וזהו!! יש שוב שני פסים!!!!!!! ואז עוד פעם אימת השבוע השביעי: דימום מפחיד כל כך. רצים למיון, אפילו הרופא לא אופטימי כשהוא רואה את הפד. והדימום לא פוסק. אז שלחו אותי ל"מנוחה בבית" של שבוע שנמשכה עד השבוע 16 בשמירת הריון של "רק לשירותים וחזרה למיטה!!". עברנו גם את זה. ופתאום בסקירה המוקדמת, הכל נראה טוב, אין היפרדות, וזה בן!!!! הגענו לנקודת ציון משמעותית!!

משם והלאה כבר היה יותר קל.

וכך, לאט לאט, הגענו לתל"מ. יומיים אחר כך היתה לי יומולדת. איך נחגוג!!?? ירידת הפקק הרירי עם הפרשה דמית!! יאללה, בוא ניסע להדסה עין כרם!! 7 בבוקר. למה לא? דרך טובה לחגוג!!

כמצופה שלחו אותי חזרה הביתה. באו המשפחה, באו חברים. השעה כבר 18:00 ואני מתחילה להרגיש משהו לא מוגדר אבל סדיר... נכנסתי לפורום ולמרות הרייטינג הנמוך (היה שבת) התשובות היו די ברורות: כנראה צירים!!

זה צירים!?!? פיס אוף קייק!!! אני לא צריכה אפידורל. זה ממש לא נורא...

19:30 – זה כבר שעה וחצי כל 5 דקות (כמו שהסבירו לנו בקורס!!) יאללה בוא ניסע שוב. בדקו אותי והבשורות לא מעודדות. אכן צירים אך פתיחה של 1.5 ס"מ. טוב נו, נלך לעשות סיבוב. הרי לפי כל מה ששמעתי מהחברות שלי זה חלק בלתי נמנע בלידה הראשונה ה"סיבוב" הזה. חוזרים ב-22:00. שוב בדיקה פנימית שמבשרת... פתיחה של 1.5 ס"מ. אוווףףף... טוב עכשיו הם כבר קצת יותר כואבים הצירים האלה. קצת הרבה. עוד סיבוב? יאללה עוד סיבוב... סיבוב!!?!?! מי יכול בכלל ללכת עם הצירים האלה! בוא נשב פה! יש טלויזיה ומשחק ישראל-אירלנד. כל ציר גול של אירלנד. אני מביאה קצת נאחס....

טוב, אפידורל, אני רוצה אפידורל עכשיו כי זה כואאאאאאאאאאאאאאאאאאבבבבבבבבבבבבבב. השעה 00:00 (נגמרה לי היומולדת).

שוב בודקים. פתיחה של 1.5 ס"מ. מישהו פה לא בודק נכון!! לא יכול להיות!! זה כל כך כואב, אני מתחננת לאפידורל וכלום. מה שכן, מעבירים אותי לחדר לידה. אם יש עצה אחת טובה שקיבלתי היא: תמיד תקשיבי למיילדת ותעשי מה שהיא אומרת, היא יודעת הכי טוב. קיבלתי שני נרות והמלצה לעשות מקלחת. וזה באמת הקל קצת. השעה 02:00 ורוצים לעשות עוד מוניטור... ושוב בודקים. ניחשתם נכון: 1.5 ס"מ... אני לא יכולה יותר. המוניטור לא הכי מוצא חן בעיני הצוות שמחליט להשאיר אותי מחוברת. ותאמינו לי אין צירים כואבים יותר מצירים בשכיבה!! ואז התחלתי לבכות... שמישהו ייתן לי משהו... פטידין, אפידורל, העיקר שיהיה נרקוטי!!

השעה 04:00 והגיע המרדים עם הישועה!! האפידורל, בנות, האפידורל. איזה דבר מופלא!! (סליחה לכל מי שמעדיפה את הדרך הטבעית). ומשם הכל נראה אחרת, הצירים ממש חזקים אבל מי סופר!! אין התקדמות בפתיחה אך למי אכפת!!

בשעה 05:00 ירדו המים. ואז כבר זה נראה אחרת, כי אמנם היתה התקדמות עצומה: הגענו לפתיחה של 2 ס"מ, אבל בגלל ירידת המים כבר לא מחכים כל כך. והרופאה באה להציע לי זירוז. ואני כבר כל כך עייפה ומותשת... תזרזו, תעשו מה שאתם רוצים, רק בואו נגמור עם זה: אני רוצה כבר להכיר אותו!!!!!!!!

ב-10 בבוקר התחילו עם הזירוז. ב-11 הפתיחה הגיעה ל-4!! אה?!? יפה לא?? ב-13:00 כבר היתה פתיחה של 10 והראש +1. יאללה, 13:30, תתחילי ללחוץ.

זריקת האפידורל הייתה מדהימה: הרגשתי את הצורך ללחוץ בלי שום כאב מיותר, והרגשתי את הרגליים, ויכולתי לכרוע, ולשנות תנוחות... אחחחח איזו המצאה!!

וכך, בעזרת המיילדת המדהימה בעולם, והבעל הכי מושלם שיכולתי לבקש, והכי גיבור (שכחתי לספר לכן שבהתחלה הוא ממש פחד להיות בלידה, ואחר כך אמר לי שלא היה משאיר אותי שם לבד בחיים!!), בשעה 14:31 הגיע הרגע הכי מרגש של חיי. הוא בכה בכי קטן מאוד כי חבל הטבור קצת סיבך אותו והיה לו קצת קשה לנשום. אז קיבלנו אותו לכמה שניות ולקחו אותו לקבל חמצן. ואני ואישי התחבקנו, ובכינו כל כך. (קשה לי להמשיך עכשיו בלי להתרגש).

אבל רגע... חסר משהו לא? אה! השלייה, כן. אבל צוואר הרחם נסגר שוב והיא לא יוצאת!!!! אוף. מה עכשיו? רביזיה. מה זה אומר? הכנסת יד הרופא עד המרפק (!!) סיבוב בפנים והוצאת השלייה החוצה. נשמע נורא. אבל אם הרגע יצאה משם תינוק יכולה להכנס יד, לא?

אז קדימה. בוא נכניס. לא נעים, לא נורא. שוב הודות לחברתי האפידורל. אה! וכמה תפרים. לא רציני, קרע קטן שהבונבון עשה כשהוציא את הכתף השנייה. מסתבר שהוא הרים מרפק (ישראלי, אמרתי?) וקרע אותי קצת. אבל יאללה נו, אם הגענו עד הלום...

וזהו. עייפות מאוד גדולה. קצת פחדתי שאם למשל עכשיו יביאו לי אותו לא יהיה לי כוח אפילו לחבק. אז נתנו לי להתאושש. ישנתי שעתיים בחדר לידה עד שהעבירו אותי. עברו 5 שעות עד ששחררו את אהובי הקטן מהחמצן והביאו לי אותו. 5 דקות עד שהתחיל לינוק. דקה עד שהתחלתי שוב לבכות.

כל כך הרבה אושר בגוף כל כך קטן. ושוב עכשיו הוא קורה לי לינוק!!

זהו בנות. מקווה שלא היה ארוך מדי. אל תשכחו שהריון של שנתיים ולידה של 19 שעות לא קל להכניס למעט מילים!!

ושתהיה לכולכן לידה קלה ומרגשת ותוצאה מדהימה שזהו תינוקכם החדש!!

באהבה!!!!

Caro