סיפור הלידה של בן

במסעדה לא היה מקום, חיכינו בחוץ איזה חצי שעה בעמידה, הצוות לא קנה את זה שיש לי צירים, האמת שגם אני לא. כל הזמן הייתי בטוחה שזה יעבור, כי זה לא היה סדיר (הייתי ילדה טובה ורשמתי כל ציר וציר) ההפרשים היו של 8-10 דקות ולא סדירים בכלל. אחרי לחצים של אמא שלי ההיסטרית במסעדה, החלטנו להרגיע אותה ולפנות למיון יולדות, ככה שתוריד לחץ... הלכנו כולנו, צוות לעניין, ושם התברר... פתיחה של 1.5 ס"מ ומחיקה מלאה.

הייתי בשוק מוחלט, בכלל לא עיכלתי שאני עוד מעט יולדת, וכבר רואה את הפנים האלו שאני מדמיינת עליהם כבר תשעה חודשים. אמרו לי לחכות שעה וחצי, לראות אם יש התקדמות, ואם יש, אז יאללה לחדר לידה. הלכתי חזרתי והופ.. פתיחה של 3 ס"מ ואני לא מפסיקה לדמם. העלו אותי לחדר לידה, שם לא ירדתי מכדור הפיזיו, והייתי בטוחה שאין לי צורך באפידורל. אומנם הכאב התגבר לו, אבל עדיין היה בהחלט נסבל.

כשהגעתי לחדר לידה בליס, התלהבתי מהחדר, עשו לי חוקן, שהסתבר ככלום (כל ההריון פחדתי מהחוקן הזה) ונכנסתי להתקלח בכיף, ממש לא העליתי בדעתי לקחת אפידורל. המיילדת נכנסה, ושוב ביררה אם אני רוצה אפידורל ואמרתי לה שלא. היא הסבירה לי בעדינות שלא כדאי שאני אמתין עם הכאב למצב שאני לא אוכל לסבול אותו, כי זה לוקח זמן לקבל, לחכות למרדים, שתי אינפוזיות, ואני העדפתי להמשיך ככה – לידה טיבעית.

מה חשבתי? עשר דקות אחרי שהיא אמרה את זה, התחילו כאבים חזקים, שאלתי כמה פתיחה, והחלטתי: 4 ס"מ עם כאבים כאלה... יו, מה יהיה לי בפתיחה מלאה. אמרתי לה אפידורל, ועכשיו, והדקות נראות כנצח ... הציר מתמשך ולא מפסיק, ואז הוא הגיע, המלאך שלי עם המשכך, חייכתי חיוך של כאב וסובבתי את הגב.

איך שהוא יוצא מהחדר, כמו פקק של בקבוק שמפניה, נקרע לו שק מי השפיר עם מים חמימים שהרטיבו את כולי ... והמיילדת הכריזה – פתיחה מלאה. מתה כבר שזה ייגמר, התחלתי ללחוץ.... לחצתי ולחצתי, האפידורל לא ממש השפיע עדיין, אבל אחרי עשר דקות החצי אומר לי ... (בעודי לוחצת) "תסתכלי..." אני מציצה בין הרגליים והדמעות לא הפסיקו לרדת מאז, ותחושת האושר וההתרגשות (שלא נעלמה מאז ) התחילה לזרום לה.

ובשעה שתיים עשרה ורבע ... בן בא לאוויר העולם . מאחורי הדלת (התברר לי רק אח"כ שכולם היו מעבר לדלת) נשמעו מחיאות כפיים ברגע שבן צעק בפעם הראשונה. ואז האפידורל התחיל להשפיע.. וכבר לא הרגשתי את כל החלק התחתון כך שלהוציא את השילייה היה קלי קלות. לא חתכו כלום, היה לי קרע קטן ופנימי, אבל זה כבר לא שינה כלום – העיקר שהיה לי את בן, וזה בערך כל מה שעיניין אותי.

בן היום בן חצי שנה, כבר יושב והתחיל לזחול (אמנם כרגע בקצב של חילזון – אבל זה גם משהו). אוהב בעיקר מים, וחייכן רציני. ומחכה לחברה הכי טובה שלו, שצריכה כבר להגיח עוד שלושה חודשים מהבטן של אמא שלה (לא אני אלא נוני25 ).