סיפור הלידה של עדן

מאת: נה-נה
צילום אילוסטרציה: מאיה אהרוני

במשך כל ההריון הייתי בטוחה שאני אלד מוקדם מהתאריך הצפוי. זאת כיוון שאחותי ילדה בשבוע ה-37. כל יום החל משבוע 36 חיכיתי בחוסר סבלנות ללידה עם כל התומכים, ששיכנעתי אותם שזה הולך לקרות ממש עוד מעט. הבטן שלי ירדה והיו לי מדי פעם צירים.

אבל מה לעשות, לידה ראשונה יכולה לקחת זמן וזה לקח זמן... הגעתי כבר לשבוע 40 וזהו החלטתי שאין סיכוי שהתינוקת תצא. הייתי כבר בטוחה שיהיה לי זירוז. אני ובעלי מרוב שחיכינו כבר היינו מיואשים מלחשוב על זה. יום אחד, בשבוע 41, יום שבת בבוקר, הרגשתי צירים כמו בכל יום, אך שהפעם הם היו כל 5 דקות בערך בלי הפסקה. לא אמרתי כלום לאף אחד, כי הייתי בטוחה שזה עוד פעם סתם בראש שלי... בכל מקרה, אחרי זמן מה, אמרתי את זה לבעלי, והוא כבר ידע שזהו זה היום...

במשך היום היינו בבית טיילנו קצת אכלנו אצל המשפחה... הצירים היו אבל כלל לא הפריעו ולא אמרנו עליהם לאף אחד. בתחילת הערב היה נדמה לי שהרגשתי קצת מים לכן התקשרתי לבית חולים לניאדו ושאלתי אם אני צריכה להגיע כאשר ישקצת מים, והם אמרו לי שכן. לכן הכנו את התיק וכמובן צלימנו במסרטת וידאו את כל ההכנות והתרגשנו מאוד שסוף סוף היום הגדול הגיע. למרות שעדיין פחדתי שבבית חולים יגידו לי שזה כלום ושאני יכולה לחזור...

הגענו ואכן היו צירים רבים כל כמה דקות ספורות אבל הייתה פתיחה רק של שתיים. השעה הייתה 9 בערב. אמרו לי לחזור עוד שעתיים. עד שבדקו אותי כבר היו לי צירים יותר חזקים והשעה היתה 12 בלילה. אך היתה לי פתיחה רק של 3. שאלו אותי אם אני רוצה אפידורל, אך סירבתי. הביאו לי חוקן התקלחתי והתארגנתי. ואז הגיע רגע הסבל! פתאום הגיעו לי צירים ממש נוראיים, כל דקה בערך. לא יכולתי יותר. מזל שבעלי תמך בי וחיבק אותי. אבל לצערי, לא הייתי עדיין בחדר לידה, כיוון שלא היה להם חדר בשבילי. זה לקח הרבה זמן ועם הכאבים הרגשתי כמו נצח...

בשעה 2 לפנות בוקר הייתי בחדר לידה והתקפלתי מכאבים. רציתי כבר שייבדקו לי פתיחה, אבל רק בשעה 3 לפנות בוקר בדקו לי והיתה לי פתיחה של 9 ס"מ. הייתי בשוק. חשבתי שתהיה לי פתיחה מקסימום של 5. הודעתי למשפחה. הם מאוד התרגשו והגיעו. אז כבר הכאבים היו בלתי נסבלים לכן בפתיחה של 9.5 ביקשתי אפידורל. צרחתי, לא יכולתי יותר...

אחרי האפידורל כאב פחות אך עדיין כאב. שוב בדקו פתיחה והיתה פתיחה של 10 זה היה כבר בשעה 5 לפנות בוקר.

אבל המיילדת אמרה לי שזה יכול לקחת שעות, וזה אכן לקח...  בסביבות 7:30 הרגשתי משהו מוזר. שאלתי את בעלי, אם יש משהו, והוא אמר לי שהוא חושב שהוא רואה את הראש. בהתרגשות רבה מהר הוא קרא למיילדת והנה התחילה הלידה. הלידה עצמה הייתה קשה, אבל לא יותר מדי. חשבתי רק על התינוקת, שאני עוד מעט אראה וזה הרגיע אותי. הלידה בלי חתכים למזלי.

בתאריך 9.7.06 ב- 7:43 נולדה עדן החמודה.

שליחת סיפור לידה