הלידה של אגם לזר בין טיל לטיל

מאת: לילי
תמונת אילוסטרציה: חגית נופר

הלידה שלי התחילה בהפתעה אך לפני שאספר רציתי לספר בקצרה על ההריון שלי: ניסיון שני נקלט, כ"כ שמחתי שמיד סיפרתי לחברי הקרובים בניגוד לדעה שאסור לספר לפני סקירת מערכות...

שמנתי המון... מעל ל-25 קילו (אך אל דאגה הכל יורד ויירד, ארבעה חודשים אחרי ירדתי 20 קילו בלי דיאטה).

בחילות היו לי בהתחלה ולקראת סוף ההריון כבר לא יכולתי לסבול את המשקל. לפני הסקירה הראשונה הלכתי לרופא לא מומחה רק כדי לדעת את המין ונאמר לי שיש לי בן... נורא שמחנו ושבועיים עד הסקירה סיפרנו לקרובינו שיש בן...

ההפתעה באה בסקירה, כשהרופא הודיע: "אתם יודעים שיש לכם בן?! הכל בסדר עם הבדיקה אבל הברוגז היחיד שיש לנו כאן זה שזה בכלל לא בחור... זאת בחורה". בעלי היה המום כי רצה בן (כמו כל הגברים) אבל היום אנחנו כל כך מודים על הנסיכה הקטנה שלנו.

בחזרה ללידה...

בתאריך 16.7 יום ראשון היתה נפילת הטילים הרצינית הראשונה בחיפה. הרעש העיר אותי מהשינה וישר אספתי כמה דברים... עם פרפרים ודופק מואץ וירדתי למקלט.. אבא של בעלי הגיע מייד לקחת אותי לביתם אבל נורא פחדתי לצאת לרחוב. בסופו של דבר נסעתי, ובערב הגיע בעלי. נשארנו לישון שם וכל הלילה חשבתי על המלחמה.

תוך כדי ניסיוני להירדם הרגשתי את הבטן שלי מתקשה ועולה (הייתי יומיים לפני התאריך המשוער) לא היו כאבים כמעט אבל ניסיתי לספור את הזמן בין כל "הרגשה מוזרה". בבוקר הודעתי לבעלי שיש לי כנראה צירים ממש חלשים אבל לפי כל מה ששמעתי עד שלא באים צירים מורגשים אין טעם לרוץ לביה"ח. התקשרתי לאמא שלי (שהיא אחות במקצועה בפגיה, באותו ביה"ח שילדתי), ואמרה לי לנסוע בכל מקרה. נסענו עם הפחד שלא יפול עלינו טיל,  וכשהגעתי התברר שיש לי פתיחה של 3 ואני נכנסת מייד ללידה. היתי בשוק, חשבתי לעצמי: וואלה? אלה צירים? אחלה, לא צריך אפידורל...

ברגע שנכנסנו לחדר הלידה היתה אזעקה, ומהר פינו את כולנו למסדרון ובו נשים צורחות מכאבים ואני הוכנסתי לממד קטן שבו היה מלאי של אפידורל. שם כבר הרגשתי מהר מאוד צירים יותר כואבים וכשכבר נכנסתי לחדר חיברו אותי לאינפוזיה (אה כן.. גילו לי באותו יום רעלת הריון) וזהו משם כבר לא יצאתי בשום אזעקה (והיו עוד המון). הרופאה אמרה לי, שאם אני רוצה אפידורל אני יכולה, אבל למרות שהצירים היו כואבים, הם היו נסבלים, לכן אמרתי לה עוד לא...

רק שלא תיארתי לעצמי, שמרגע שמזמינים רופא מרדים ועד שהוא מגיע לוקח 40 דקות... מהר מאוד הצירים הפכו לבלתי נסבלים וצעקתי שאני רוצה אפידורל. עד שהרופא הגיע יצאה לי הנשמה (היה בלאגן גדול במיוחד בגלל המצב, וכל חדרי הלידה היו מלאים). כשהרופא נכנס צעקתי : נו נו אני רוצה כבר זריקה... הרופא התעצבן, כנראה היה עצבני גם ככה, וענה לי במבטא רוסי: "מה נו, נו? מה, אני סוס?" לא ידעתי אם לצחוק או למות מכאבים.

בסוף נתן לי את האפידורל ומאז נרגעתי עד לצירי הלחץ שהיו ממש קשים לי (חשבתי שעם אפידורל אין בכלל כאבים) ובסוף כשאני מטושטשת כולי בציר האחרון יצאה היפהפיה אגם לזר, וישר בכתה ואנחנו היינו מאושרים. בעלי היה נפלא כל הלידה, והחזיק לי את היד ועזר לי המון, הוא גם הספיק לצלם את הכל בפלאפון (עד היום אני לא מעיזה לראות).

אגם נולדה יום לפני התאריך במשקל 3335 גרם, ברורה, נקייה ובריאה. בשלושת הימים בביה"ח הינו בהיכון של אזעקות וכל פעם הוציאו אותי למסדרון מחוברת למיטה, ובעלי היה רץ להביא את אגם למסדרון ששם ריכזו את כל התינוקות וככה כל 20 דקות ביום. זה היה סיוט. עם כל השמחה של הלידה, היינו מפוחדים ולא האמנו שהמלחמה הזו נפלה עלינו. ככה הינו חודש ימים סגורים בבית, מחכים לאזעקות ומוציאים את הילדה לממ"ד של הבניין שהיה במסדרון של הקומה, לפעמים תוך כדי האכלה.

היינו צריכים להפסיק הכל ולשמוע להוראות ברדיו. כל התקופה של המלחמה הינו אצל ההורים, 7 נפשות בבית, היה קשה, אבל לפחות מאוחדים כך שלא היה לי אפילו אפשרות לחשוב על דיכאון לאחר לידה, כיוון שתמיד עזרו לי והתמודדנו כולנו ביחד. כשנגמרה המלחמה אגם כבר היתה כמעט בת חודש, ואז הבאנו אותה לחדרה החדש לראשונה.

לכל הבנות: גם אם אתן לא בטוחות בצירים, כדאי לגשת לביה"ח (אצלי היא יצאה מהבטן חמש שעות מרגע שנכנסנו לחדר הלידה, כשבעצם היו לי ספק צירים ולא ממש כואבים).