סיפור הלידה של גיא

מאת: אירנה
צילום אילוסטרציה: הדס שקד

חלק א': ההריון

את שני הפסים המיוחלים ראיתי אחרי חצי שנה של ניסיונות כושלים. האמת, דווקא בחודש שבו נקלט ההריון, זנחתי לגמרי את כל השיטות להגברת הסיכוי להרות (כמו ספירת ימי ביוץ, עמידות נר אחרי הסקס וכיוצא באלה) וסתם עשינו אהבה מתי שבא לנו. ודווקא בכלל לא בא לנו באותו חודש... (נו טוב, אפשר להאשים אותנו אחרי חצי שנה של ניסיונות מפרכים?!). באותו בוקר סתם הוצאתי בדיקת הריון שקניתי באתר הקנדי (הפופולארי כל כך בפורום לקראת הריון, שבו שהיתי חצי שנה ) ועשיתי בדיקה בלי לקוות ליותר מדי. אחרי חצי דקה כבר נראו 2 פסים כל כך ברורים ועבים שממש לא היה שום מקום לספק. אבל, כמובן, עדיין הייתי סקפטית (טוב, כזאת אני) ולכן למחרת בבוקר כבר התייצבתי במרפאה לבדיקת בטא.  יצא לי 6951 ומשום מה ישר חשבתי שיש לי תאומים ( מה שהתברר כלא נכון אחרי בדיקת דופק, אחרי שראינו רק לב קטן ומתוק אחד פועם), כי לא ייתכן בטא כזאת עוד לפני האיחור... כך התחיל ההריון שלי.

הבחילות וההקאות התחילו אצלי בשבוע 7 אחרי ביקור אצל רופא שהייתי אצלו 6 שנים. הבאתי לו את תוצאות האולטרסאונד הראשון (בדיקת דופק) כולי התלהבות של הריונית מתחילה והוא בשיא האנטיפטיות אמר לי: "ממש אין לך ממה להתלהב. עוד אין לך שם כלום." יצאתי מחדרו בסערת רגשות ובכי (הורמונים מן הסתם) ולא חזרתי אליו מאז. ביום למחרת התעוררתי בתחושה עזה של בחילה. תחושה שלא עברה לי 4 חודשים. כן, 4 חודשים הייתי לגמרי מנוטרלת ומרותקת למיטה. לא האמנתי כמה רע הבן אדם יכול להרגיש. לא יכולתי להרים את הראש מהכר בלי לרוץ מיד להקיא. לא עזר לי כלום: לא ג'ינג'ר, ולא לאכול משהו לפני שקמים (מי יכול היה לקום בכלל?), ולא לימון, ולא מים קרים בלגימות קטנות. פשוט כלום! יש לציין, שאומנם ההקאות נגמרו בסביבות החודש החמישי, אך הבחילות נמשכו לי עד הלידה.

חוץ מזה היה לי הריון מאוד קל. אחרי 4 חודשים ראשונים קמתי מהמיטה והרגשתי שהנה עכשיו מתחיל ההריון שלי. הרגשתי טוב. לא היו לי כאבי גב, לא היו לי כמעט צרבות ורוב תופעות ההריון איכשהו עברו בלי לגעת בי. כנראה שמישהו החליט שזאת סבלה דיה.

שום דבר לא יכול היה לחזות ש....

חלק ב': יציאת הפקק

אחרי שבת של מנוחה התעוררתי באמצע הלילה לפיפי. מאחר ואני מאוד אוהבת לישון ומסעותיי האינסופיים לשירותים באמצע הלילה די שיבשו לי את השינה, התרגלתי לעשות פיפי בלי להדליק אור (כדי להמשיך לישון תוך כדי ולחזור למיטה בלי להתעורר). באותו לילה, אבל, הרגשתי שרטוב לי מדי בנייר טואלט אחרי הניגוב. הדלקתי אור וחשכו עיניי: ראיתי יחסית הרבה דם על נייר טואלט. הייתי אז בדיוק בשבוע 35. מרוב שהייתי בלחץ ניסיתי להדחיק וחזרתי לישון בתקווה שהבעיה תיעלם מעצמה עד הבוקר. בבוקר הבעיה לא נעלמה, אבל כמות הדם לא הייתה רצינית ולא היה מדובר בדימום כי אם בהפרשה דמוית הפרשת ביוץ מהולה בדם. הייתה לי מחשבה שמדובר בפקק הרירי, אבל זה לא נשמע לי הגיוני כי חשבתי שמרגע יציאת הפקק תוך יום-יומיים מתפתחת לידה. וממש לא רציתי ללדת בשבוע 35.

חיכיתי לשמונה בבוקר וצלצלתי לרופא שלי. הוא שאל אותי אם היה מגע מיני באותו לילה (דבר שממש הצחיק אותי, כי מגע מיני לא היה לנו כמעט 9 חודשים. בהתחלה בגלל הבחילות, אחר כך בגלל החשש מפני לא יודעת מה... בקיצור, איזה סקס ואיזה נעליים) ואמר לבוא אליו לבדיקה.

בבדיקה התגלתה פתיחה של 2, מחיקה של 80% וראש העובר שמבוסס טוב באגן ולוחץ ליציאה. איזה יציאה? שבוע 35!!!! הרופא גם אמר שהיו לי צירים,אבל אני לא הרגשתי כלום. נשלחתי הביתה עם המלצה למשוך לפחות עוד שבועיים. קבעו לי תור לעוד שבועיים ( שאליו כבר לא יצא לי להגיע...).

חלק ג': ירידת המים

בדיוק שבועיים מאז אותו לילה בין שבת לראשון, התעוררתי כהרגלי לפיפי. קמתי רגיל, אבל עד שהגעתי לשירותים כל הפיג'מה שלי והתחתונים היו ספוגים מים. לא היה מקום לספק: ירדו לי המים. אבל אני עוד הייתי סקפטית. הרחתי את הפיג'מה. הרי אמרו שצריך להיות לזה ריח של זרע. או שלא זכרתי כבר את ריח הזרע (דבר שלא מפתיע בהתחשב בתקופת הבצורת המינית הארוכה שפקדה אותי) או שפשוט לא היה להפרשות ריח של זרע. לא היה לזה שום ריח מיוחד.

אבל עם העובדות היה קשה להתווכח. הכול היה רטוב ואפילו טפטף טיפה ברצפה. הערתי את בעלי ורצתי למקלחת כי ממש הייתי חייבת לסדר את הרגליים וגם למטה בחמש בבוקר. כמובן שלא היו מים חמים אבל אני סידרתי את הרגליים בהרואיות כי משום מה זה מה שעניין אותי אז. בסוף, בעלי הוציא אותי מהמקלחת שבה התנחלתי ממש חזק, התלבשתי ונסענו ל"שערי צדק".

חלק ד': מיון יולדות

למיון יולדות הגעתי בהתרוממות רוח. כל ההריון ממש פחדתי שאני לא אזהה צירים אמיתיים ולא אדע מתי להגיע לחדר לידה. רציתי שהלידה שלי תתחיל עם ירידת מים וכך לא יהיה לי שום ספק.

הגעתי למיון יולדות ב"שערי צדק" ובגאווה הכרזתי לאחות שירדו לי המים. משום מה לא היו למילים שלי אפקט רצוי. אמרו לי לגשת לאחות אחרת ולפתוח תיק. ניגשתי לשם (הבעל נשאר בינתיים בחוץ) וחיכיתי די הרבה זמן. היו מלא יולדות במיון וכולן נאנחו ונראו ממש סובלות מצירים. כולן גם לבשו חלוקים של בית חולים. והנה אני, עומדת שמה עם הבטן הקטנה שלי ועם בגדים "אזרחיים"- בטח שלא ממש התייחסו אלי.

בסוף הגיע גם תורי: פתחו לי תיק, עשיתי בדיקת שתן, מדדו לי לחץ דם ושלחו אותי לעשות מוניטור. באה מיילדת ובדקה לי פתיחה, שהייתה עדיין 2 והמחיקה-90%. היא קבעה שאכן מדובר בירידת מים והשאירה אותי עם מוניטור. השאירה וכנראה שכחה. בינתיים צלצלתי לבעלי שחיכה בחוץ והוא הסתנן פנימה וישב איתי כל זמן שהייתי מחוברת למוניטור (כמעט שעה). אחרי שראינו שאף אחד לא בא ואני כבר הרגשתי שפיפי עוד שנייה ייצא לי מהאוזניים, קראנו למיילדת שניתקה את המוניטור ואמרה לי לצאת החוצה ולחכות עד שיקראו לי לבדיקת רופא.

טוב, יצאתי החוצה וחיכיתי. לאחר איזה חצי שעה באמת קראו לי. הרופא מילא את הפרטים שלי במחשב ועשה הערכת משקל מהירה. לפיו, הפצפון שוקל 3200 גרם. ואני מחייכת, מבסוטית מזה שהנה, מעבירים אותי לחדר לידה. אבל הייתי צריכה לדעת שאצלי שום דבר לא הולך חלק. הרופא הודיע לי בחגיגיות שכרגע אין מקום בחדרי לידה, הכול עמוס ומעבירים אותי ל ....מחלקה להריון בסיכון גבוה עד שיתפנה מקום בחדר לידה. אז עוד לא קלטתי כמה זמן זה עשוי לקחת.

חלק ה': המחלקה להריון בסיכון גבוה

הגעתי למחלקה, נתנו לי חבילת פדים (כי המים המשיכו לטפטף), כותונת מזעזעת שגדולה עלי בחמש מידות לפחות וחלוק שלא נקשר בשום דרך. החלפתי בגדים והתיישבתי על המיטה בחוסר מעש. באה אחות, פתחה לי וריד ואמרה שעוד 12 שעות יתחילו לתת לי אנטיביוטיקה כל 4 שעות בגלל ירידת המים. משום מה לא לקחתי את דבריה ברצינות רבה מדי כי חשבתי: מה 12 שעות? עוד 12 שעות אני בטוח אהיה בחדר לידה. כמה טעיתי!!!

12 שעות אחרי עדיין הייתי במחלקה, תוך שאני מחליפה פדים כל שעה, כי הם נספגים לגמרי במים. הרגשתי חולה לגמרי כשאני שוכבת במיטה עם הכותונת הזו. לכן קמתי, הורדתי את בגדי בית החולים, לבשתי את הבגדים שלי וישר ההרגשה שלי השתפרה פלאים. את המנה הראשונה של אנטיביוטיקה עוד קיבלתי בחיוך. עודדתי את עצמי שהנה, כבר מעבירים אותי לחדר לידה. בעלי היה איתי כל הזמן ( למעט שעתיים שהוא הלך לסיים כמה עניינים עסקיים וחזר) כי פחדתי שיעבירו אותי לחדר לידה והוא לא יהיה איתי. אכלתי בהכנעה את האוכל המזעזע שהגישו לי למיטה וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי. גם בלילה בעלי נשאר איתי וכמוהו עוד בעלים של נשים שכמוני נתקעו בדרך לחדר לידה העמוס. בלילה באה אחות ממש לא נחמדה וניסתה להעיף את הבעלים החוצה (ציטוט: "את הנשים אני אשאיר, ואת הבעלים אני שולחת הביתה!!!" כאילו היא הייתה יכולה גם לשלוח אותנו {הנשים} הביתה לו רק הייתה יכולה). זה לא הצליח לה. בעלי ענה לה בתקיפות שהוא מפה לא זז ויהי מה. אותו דבר אמרו לה בעלים נוספים והיא התעצבנה עוד יותר. נתנה לי את מנת האנטיביוטיקה בעצבים ואחר כך באה ולקחה מבעלי את הכריות והשמיכות שהוא אירגן לעצמו לשינה בטענה שהיא צריכה אותן בשביל יולדות אחרות (מה שלא היה נכון, כי הייתי בחדר לבד ושתי המיטות האחרות היו ריקות). כך, עם אנטיביוטיקה כל 4 שעות העברנו את הלילה. מיותר לציין שלא עצמתי עין.

הבוקר בא ולא הביא עמו שום בשורה. הייתי כבר עייפה מלילה בלי שינה ואינפוזיות כל 4 שעות ומיואשת. בעלי היה במצב לא יותר טוב לאחר שישן על כיסא כל הלילה כי המכשפה לא הרשתה לו לשכב על המיטה ואפילו לשבת עליה בטענה שיש עליו חיידקים ואני עם ירידת מים. לאחר שכל הניסיונות שלנו לברר מתי כבר יעבירו אותנו לחדר לידה עלו בתוהו בעלי הלך לדבר עם ראש המחלקה פרופ' סמואלוב. כאן, אני רוצה לציין לטובה את הפרופסור שבא אלי ודיבר איתי. הסביר לי את המצב: באותו לילה היו ב"שערי צדק" 50 לידות - מספר מטורף שלפיו, לא היה כדבר הזה המון זמן (ואולי אף פעם לא). מאחר וכך, לא יכלו להעביר אותי לחדר לידה שכן הגיעו יולדות יותר דחופות ממני. וסה"כ אצלי הכול בסדר: אני מקבלת אנטיביוטיקה, אין לי חום והכול תחת שליטה. שאלנו אם יש אפשרות לעבור אולי לבית חולים אחר והפרופסור אמר שהוא יכול לבדוק את זה אישית, אבל כנראה שאין מצב לזה כי גם בבתי חולים אחרים אותו סיפור: אפילו שולחים יולדות מ"הדסה" ל"שערי צדק" מפאת העומס. יחד עם זאת, קיבלתי הבטחה אישית ממנו שברגע שיתפנה מקום בחדר לידה אני מיד אעבור לשם. הבנתי ממנו שזה ייקח עוד הרבה זמן ושקעתי בייאוש. היה לי נורא משעמם. נמאס לי מאינפוזיות, היד שלי כבר כאבה מהמחט שהייתה נעוצה בה וממש רציתי הביתה.

בצהריים כבר הבנתי שאין מה לעשות וצריך לקבל את מה שיש ולהסתגל למצב. הזמנתי טלוויזיה לחדר. בעלי הביא את המחשב הנייד והזמנו אינטרנט. אולם, כשהגיע הטכנאי להתקין את האינטרנט הגיעה אחות והודיעה לי בחגיגיות: עוברים לחדר לידה. השעה הייתה 4 אחר הצהריים. היה זה 34 שעות אחרי שהגעתי למיון יולדות בבוקר יום ראשון.

במהירות המרבית אספתי את הדברים שלי ואיך שהייתי עם הכותונת רצתי עוד לפני האחות לחדר הלידה. אפילו לא עצר אותי שהחדר היה מספר 13. אולי בנסיבות אחרות זה היה מציק לי אבל אז כל חדר לידה נראה לי חדר מזל ולא משנה מה מספרו.

חלק ו': חדר לידה

בחדר לידה פגשה אותנו מיילדת שבהתחלה נראתה לי לא נחמדה, אבל אחר כך התגלתה כמלאך אמיתי - חנה. היא נתנה לי כותונת עם פתח מאחורה והציעה לי חוקן. אפילו שלא אכלתי כמעט כלום כבר יומיים הסכמתי לחוקן, כי כבר לא היה איכפת לי מה לעשות ושמעתי שחוקן יכול לסייע בזירוז הלידה. בהריון מאוד חששתי מחוקן וזה התגלה כמה זה שטויות!!! בכלל לא הרגשתי איך היא עשתה לי אותו. אחר כך התקלחתי, שמתי דאודורנט והתמקמתי לי במיטה. לא הרגשתי אפילו רבע ציר וגם המים כבר לא ממש ירדו לי.

בא רופא צעיר ומצחיק. בדק לי פתיחה שהייתה עדיין 2 וקבע שהייתה רק דליפה בשק מי שפיר ועכשיו הוא יפקע לי את המים ואז אני אדע מה זה כשהמים יורדים. הוא באמת פקע לי את המים עם משהו דמוי מסרגה. זה לא כאב והרגשתי מים חמים זורמים החוצה. הרופא אמר לי שהוא רוצה לחכות שעה על מנת לראות אם מתפתחים לי צירים מעצמם ואם לא- הוא יבוא להחליט על המשך הלידה.

באמת התחילו לי צירים, אבל לא רציניים: כל שבע דקות ונמשכו כדקה. הם לא ממש כאבו: בכל ציר נשענתי על המיטה ובעלי עיסה לי את הגב.  לאחר כשעה הבנו שמצירים אלו לא תצא הישועה ובטח שלא תינוק.

הרופא הגיע שוב והחליט על פיטוצין. חיברו אותי לאינפוזיה ובמקביל קיבלתי עוד מנה של אנטיביוטיקה בגלל ירידת המים. השעה הייתה 5 אחר הצהריים. הצירים התחזקו והיה יותר קשה להעביר אותם, כי הייתי צריכה להיות במיטה, מחוברת למוניטור ובלי יתרון התנועתיות זה התחיל לכאוב. התחלתי לזוז במיטה, להיטיב את התנוחה ואז המוניטור התחיל להשתגע בגלל התזוזות שלי.

אחרי שעה נשברתי וביקשתי אפידורל. קיבלתי נוזלים והמרדימה הגיעה ממש מהר. המיילדת החזיקה אותי חזק-חזק והסבירה בכל שלב ושלב מה אני אמורה להרגיש ("עכשיו תרגישי דקירה קטנה, עכשיו תרגישי לחץ במותניים, עכשיו תרגישי קצת קור וכו'). היא שאלה אותי מתי הציר עובר והמרדימה חיכתה עד אשר הוא יעבור ועשתה את הזריקה במהירות. לא כאבה לי זריקת ההרדמה (לא יותר כואב מבדיקת דם) וגם זריקת האפידורל לא כאבה. זה הרגיש יותר כלחץ והרגשה של משהו קר שחודר לגב. הזריקה גם הרדימה לי רק את המקומות הכואבים: מתחת לחזה ועד סוף הירכיים. יכולתי להזיז את הרגליים חופשי וזה ממש הקל עלי (לא שיכולתי לקום מהמיטה, כי הייתי מחוברת כל הזמן למוניטור, אבל היה ממש נחמד להזיז את הרגליים, כי פחדתי מתחושת השיתוק).

אחרי כמה דקות הכאבים נעלמו לגמרי. לא האמנתי כמה פשוט זה! והכי כיף שיכולתי להזיז את הרגליים ובאמת עשיתי את זה. חנה אמרה לי שעכשיו אני יכולה ללכת לישון ויצאה מהחדר. אבל השינה הייתה ממני והלאה. היה לי ממש כיף. ראיתי צירים במוניטור ולא הרגשתי כלום!

התחלתי להתרגל להרגשה הנעימה אבל פתאום אחרי שעה הרגשתי כמו נמלים שהולכות לי על הרגליים. מה?!?! ההשפעה של האפידורל עוברת?!?! כל כך מהר!?!?

זמזמתי לחנה שתגיע. הגיע אותו רופא צעיר שבדק אותי מקודם ובדק פתיחה פעם נוספת (הייתה פתיחה 5). שאלתי אותו מה זה צריך להיות שהאפידורל נגמר לי כל כך מהר. הוא צחק ואמר לי :"מה חשבת, יספיק לך לחמש שעות?" זה מספיק בערך לשעה ואחר כך צריך להוסיף מנה אם אני רוצה". אמרתי לו: "אז למה חנה אמרה לי ללכת לישון אם זה רק לשעה? הייתי בטוחה שזה לפחות טוב לשלוש שעות". הוא אמר שהוא לא רואה קשר בין שינה לבין זה שזה אמור להספיק לשלוש שעות ושאל אם אני רוצה עוד מנה. בטח שרציתי. הוא הזריק לי עוד מנה של אפידורל והלך. המנה השנייה  הספיקה ל-40 דקות. התחלתי להרגיש לחץ בטוסיק וקראתי לחנה.

בדיוק אז הייתה החלפת משמרות ואת מקומה של חנה תפסה מיילדת בשם אליזבת'. היא בדקה לי פתיחה והתברר שזה כבר 8. ביקשתי עוד מנה של אפידורל והפעם שתחזיק ליותר זמן מ-40 דקות! אחרי כמה דקות הגיע רופא אחר ונתן לי עוד מנה.

הבעיה היא שהמנה הזו לא עזרה לי. המשכתי להרגיש לחץ בטוסיק ובנוסף לזה התחלתי להרגיש שהגוף הרדום מתעורר לי ויש לי פיפי. קראתי לאליזבת' ואמרתי לה שיש לי פיפי ולחץ בטוסיק. היא בדקה לי פתיחה שהייתה כבר 10, לחצה לי על שלפוחית השתן ואמרה לי שאין לי פיפי. אבל אני התעקשתי שיש לי ואפילו הרגשתי שאני מסוגלת לעשות לבד. אבל כנראה שבגלל האפידורל לא הצלחתי למרות שלפי דעתי הפעלתי את השרירים הנכונים. בסוף אליזבת' השתכנעה והביאה קטטר להוציא לי פיפי. פעולה, שאגב, בכלל לא כאבה.

מאחר שהייתי כבר בפתיחה של 10 התחלתי ללחוץ קצת. הבעיה הייתה שאליזבת' כל הזמן יצאה מהחדר לגשת ליולדת אחרת ואני נורא פחדתי שהיא לא תהיה בחדר כשהתינוק ייצא ולכן נמנעתי מללחוץ. כל הזמן שאלתי את בעלי : "איפה אליזבת'? למה היא הלכה? מתי היא תחזור?" אחרי זמן מה היא באה אלי ואמרה שזהו, היא לא זזה ממני עד שאני יולדת.

התחלתי ללחוץ בשכיבה על הגב. אבל לא נראה לי שעשיתי עבודה מי יודע מה טובה. אליזבת' אמרה לי ללחוץ כמו לעצירות ואמרתי לה איך אני אלחץ לעצירות כשאף פעם לא היה לי עצירות?!?! (אני מאלה שיש להן קיבה מאוד רגישה...). אליזבת' צחקה ואמרה שהנה איזו בת מזל אני שאני לא יודעת מה זה עצירות!!!

נראה לי ששלב הלחיצות התארך. השעה הייתה קרובה לאחת וחצי בלילה. האמת היא שהזמן בחדר לידה ממש טס לי, לא הרגשתי איך הוא עובר, אבל הלחיצות נראו לי כנמשכות לנצח. ניסיתי ללחוץ על הצד, אבל הסתבר שדווקא על הגב הכי טוב לי.

בשלב מסוים אליזבת' אמרה לי שהנה כבר הראש בפתח ואני צריכה לתת לחיצה חזקה אחת והוא בחוץ. הבעיה היא שהיא אמרה לי את המשפט הזה עוד 30 פעם ולא הרגשתי שאני מתקדמת לאיזה מקום. ממש לא האמנתי לה שהיא אמרה בכל לחיצה: "יופי, את ממש מתקדמת יפה!".

הבאנו לה שמן שקדים והיא הבטיחה שהיא תנסה להימנע מחתך. האמת, לא האמנתי שאכן יהיה אפשר להימנע מחתך, כי לא עשינו עיסוי פרינאום (בעקבות יציאת הפקק, פתיחה ומחיקה), אבל בכל מקרה את השמן ארזתי בתיק מראש. היא אכן שפכה שמן שקדים בנדיבות, אבל כנראה שהפירנאום המסכן שלי לא איפשר לתינוק לעבור והיא נאלצה לבצע חתך ברגע האחרון. לא הרגשתי לא את זריקת האלחוש ולא את החתך עצמו. עוד לחיצה אחת ופתאום שמעתי את המיילדת אומרת לי לנשום ולא ללחוץ ובעלי אומר: "הוא בחוץ!" . אליזבת' שמה לי את התינוק על הבטן והוא חייך. ואני בהלם טוטלי הסתכלתי עליו ולא האמנתי שהוא יצא ממני. כך, בשעה 01:38 גיא שלי נולד במשקל 3 ק"ג בדיוק.

אחרי דקה גם השיליה יצאה והגיע רופא לתפור אותי. בינתיים מיילדת אחרת הגיעה והזריקה לי פיטוצין לירך לכיווץ הרחם אף על פי שעדיין היה לי העירוי של פיטוצין מחובר ליד. הרופא התחיל לתפור אותי והאמת שזה די כאב וזזתי כמה פעמים עד שהוא נתן לי זריקת אלחוש. התפירה נמשכה כרבע שעה ובינתיים בעלי ישב לידי והחזיק את הפצפון בידיים.

הקטע הכי לא נעים בלידה זה כאשר המיילדת באה מדי פעם ולוחצת חזק על הבטן לראות שאין דימום מוגבר והרחם מתכווץ. זה כואב ובכלל לא נעים. יחד עם זאת, כבר לא היה ממש איכפת לי. הייתי בהיי.  המיילדת שאלה אם אני רוצה לשתות משהו והביאה לי תה חם ומתוק עם קשית. ככה נשארתי בחדר לידה לעוד שעתיים. אחרי שעתיים  אליזבת' באה, שטפה אותי, שמה לי תחתוני רשת ושאלה אם אני יכולה לרדת מהמיטה. הייתי בכזה היי שלא רק שיכולתי לרדת מהמיטה, קפצתי ממנה בהתלהבות. אבל עדיין לפי הנהלים, העבירו אותי למחלקה בכסא גלגלים וזו הייתה חוויה מאוד מעניינת כי אף פעם לא נסעתי בכזה. הגעתי למחלקה, שכבתי במיטה, אבל ממש לא יכולתי להירדם למרות שלא ישנתי כבר 3 ימים. בבוקר קמתי, התקלחתי והלכתי לתינוקיה לראות את הפושפושון שלי. לצערי ההנקה לא הצליחה לנו ושתי מדריכות ההנקה שנפגשתי איתן בבית החולים לא הצליחו לעזור. כך שגיא ניזון ממטרנה ומדי פעם אני שואבת לו חלב במשאבה. כן, אין לי חלב, אבל זה לא מקלקל לי את שמחת האימהות ואני מקווה שהוא יסלח לי על זה בעתיד.

ביום חמישי, אחרי 5 ימים מייגעים וארוכים בבית החולים שוחררנו הביתה ומאז אנחנו לומדים אחד את השני.

תובנות וסיכומים

אומנם "נפלתי" על "שערי צדק" בשבוע לא טוב מבחינת העומס, אבל מאוד נהניתי מהיחס של המיילדות, רופאים וצוות של מחלקת היולדות. על הצוות במחלקת להריון לסיכון גבוה אני מעדיפה לא לחשוב, אם כי היו שם גם אנשים מאוד נחמדים. חבל, פשוט, שדווקא במחלקה כ"כ רגישה ישנם עובדים כ"כ חסרי רגישות ויחסי אנוש. וכמובן, תודה מיוחדת לפרופסור סמואלוב – פשוט בן אדם נחמד.

• צריך לזרום עם כל סיטואציה. למדתי כל כך הרבה על לידות אבל משום מה לא הייתי מוכנה כלל וכלל ללידה עם זירוז, פיטוצין ושאר הירקות. אבל החלטתי שאני זורמת עם זה ולא לוקחת ללב. סה"כ היה טוב שלא באתי עם תוכנית לידה מקובעת בראש, כי ממילא לא היו מתחשבים ברצון שלי לא לפתוח לי וריד ולא לחבר אותי למוניטור רצוף. ואם הייתי באה עם תוכנית לידה, סתם הייתי מתאכזבת וחבל.
• אפידורל לא היה עבורי חוויה מפחידה ולא היו לי כל תופעות לוואי ממנו. לא כאבי ראש ולא כאבי גב. רק פלסטר שלקח לי 10 ימים להוריד את שאריותיו מהגב.
• עדיף לא להסתובב עם בגדים של בית החולים- זה סתם נותן הרגשה של מחלה. בבוקר אחרי הלידה התקלחתי, שמתי את הבגדים שהבאתי מהבית וישר הרגשתי טוב יותר.
• לא יודעת למה, אבל נורא מתקמצנים על מגבות בבית החולים. כך שכל פעם שעברתי ליד דלפק האחיות לקחתי לי עוד מגבת וככה צברתי מלאי נאה.
• תחבושות וניה מעולות. בתחבושות של בית החולים בכלל לא השתמשתי. שמתי אולוויז לילה ומעליה תחבושת וניה. היה מעולה ולא היה בכלל נזילות.
• לא יודעת אם זה רלוונטי לגבי בתי חולים אחרים אבל ב"שערי צדק" עדיף לעשות מאמץ ולהגיע לאכול את הארוחות בחדר האוכל. המגשים שמביאים לחדרים פשוט מתחת לכל ביקורת. עצם ההליכה לחדר האוכל ואכילה שם מהווה שינוי אווירה מרענן. גם פוגשים עוד בנות, מעבירים חוויות וכו'.
• כשיש תפרים מילת הקסם היא: לשטוף, לשטוף ושוב לשטוף!!! לא לגעת בנייר טואלט אפילו. במיוחד שבבית החולים יש נייר "זכוכית" ולא נייר טואלט. מה שהיה טוב במחלקה זה שליד אסלה היה טוש וכשהייתי שם כל ביקור בשירותים פשוט שטפתי עם מים. בבית אין כ"כ זמן לזה אבל אסור להזניח. התחלתי לנגב עם נייר והכאבים כ"כ החמירו שערב אחד ממש בכיתי בגלל כאב. ודווקא בבית חולים כבר הרגשתי שכאבי התפרים התחילו לעבור.
• בעל בחדר לידה זה הכרח לפי דעתי. לא יודעת איך הייתי עוברת את הלידה בלעדיו. אפילו שלא עברנו קורס הוא ידע לעודד ולעזור בכל דבר.

במהלך ההיריון כ"כ אכלתי את הלב בגלל הערות של אנשים שאמרו שהבטן שלי קטנה מדי. ומה? מסתבר שסתם. ילדתי בשבוע 37 תינוק במשקל 3 ק"ג של אושר טהור שלא ברור איפה הסתתר לו שם בבטן הקטנה שלי. אז- לא לקחת ללב ולא לשמוע לכל מיני דודות ושכנות שחושבות שהן יודעות הכול. כמו שאמר לי רופא שעשה לי סקירת מערכות: "מה שחשוב זה מה שבפנים ולא מה שבחוץ!!!

היו לי כ"כ הרבה פחדים לפני הלידה. הייתי מלכת הפחדים. ובלידה הבנתי שפחדתי מהפחד עצמו. הגוף שלנו חזק יותר ממה שאנחנו חושבים. אף פעם לא האמנתי בגוף שלי והלידה הוכיחה לי שעשיתי זאת לשווא. צריך להאמין בגוף.

זהו נראה לי. אומנם לא חלמתי על לידה עם זירוז, פיטוצין, חתך, תפרים וכיוצא באלה, אבל זרמתי עם זה ולשמחתי הכול עבר בשלום. כל לידה היא קסם, כל לידה היא חוויה מעצימה, כל לידה –מיוחדת במינה. מה שחשוב זה פלא הבריאה הקטן שמונח בסופה על הבטן שלנו –  ובשביל זה שווה כל דקה.