סיפור הלידה של לירון

מאת: אמא מאושרת
תמונה: אמא מאושרת

חלק ראשון – הריון

אחרי חצי שנה של ניסיונות כושלים להיכנס להריון, פניתי לרופא לבירור ואז התברר שיש לי בעיית ביוץ ויש להתחיל עם טיפולי פוריות. 3 חודשים של טיפולים לא הועילו והחלטנו לקחת הפסקה מהטיפולים... ביום שבו הייתי אמורה לחדש את הטיפול להשראת ביוץ הרגשתי סחרחורת מוזרה... אמרתי לעצמי: לא יקרה כלום אם אני אקנה בדיקת הריון. היה לי איחור של יום אחד בלבד! ואז גילינו לתדהמתנו שנכנסנו להריון באופן ספונטני לגמרי!!!

ההריון התחיל בצורה קשה מאוד, הקאות עד כדי אישפוז ואיבוד הכרה, ואז נחתה עלינו הצפונים גם המלחמה הזאת... בריחה לאשדוד, מגורים אצל משפחה רחוקה במשך חודש וחצי וכל זה צמוד לאסלה... אח"כ חזרה לצפון, מציאת עבודה ופיטורין בחודש חמישי.

שאר ההריון היה שקט, לא היו בעיות מיוחדות – פשוט נהנתי מהבעיטות של הפשוש וחיכיתי לרגע מיוחל וכל הזמן חשבתי מעניין איך זה יתחיל אצלי...

חלק שני - הלידה

יום לפני, שבוע 38 עגול – מעקב אצל רופא נשים שאומר לי: תבואי עוד 10 ימים נעשה הערכת משקל לקראת הלידה... ואין שום סימן מבשר לידה! לא פקק, לא שלשול, לא כל אותם הדברים שאמורים להיות כשהתינוק מתכוון לצאת! אני משכנעת את עצמי שבטח אלד אחרי התל"מ 22.2...אבל לירון החליט אחרת.

שבוע 38+1 בוקר יום שישי שטוף שמש. התעוררתי והלכתי למטבח להציל את עצמי מהצרבת שלא עזבה אותי לרגע בחודש האחרון ופחדה רק מחלב קר ששתיתי בכמויות ופתאום הרגשתי זרם קטנטן שהותיר את התחתונים רטובים מעט. ממש לא שיטפון ולא של דלי מים, אלא ממש כמה טיפות שנשרו במהירות בלתי נשלטת... נכנסתי לשירותים, בדקתי – אין ריח של זרע. טוב,  כנראה אני כבר חולמת. אמא שלי מגיעה לעזור לי עם שטיפת הרצפה כי הבטן כבר לא מאפשרת פעלולים כאלה.  ורק אמא מגיעה – שוב שטף פצפון, אני בודקת: ריח של זרע מחזיר אותי למציאות: אני יולדת! זה ירידת מים! 15% מהנשים מתחילות את הלידה בירידת מים ואני בתוך הסטטיסטיקה.

מודיעה לאמא ההמומה ,שידעה שיש לה עוד שבועיים להפוך לסבתא לראשונה, ומתקשרת לבעל שנמצא באמצע התקנה: "יורדים לי המים, תבוא מהר!" הבעל, שהיה בהיכון מתחילת החודש התשיעי, פתאום מתחיל להתרגש – הנה זה בא. אבל זה בא רק עוד 30 שעות מאוחר יותר...

נוסעים לרמב"ם בחיפה מכרמיאל, נסיעה לא קצרה, אבל החלטנו ללדת רק שם. מזג האוויר בכלל לא מזכיר חורף, שמש, מדברים, מתרגשים וכמעט ואין משהו שיזכיר צירים.

בבית חולים קיבלו אותי ישר לחדר לידה בגלל ירידת מים, אומרים שהתינוק נמצא גבוה, פתיחה 1.5-2 מחיקה 60%. טוב, גם משהו, חשבתי לעצמי. הערכת משקל – 3.400 – מכובד, לא? בשביל בחורה בגובה 1.57 שעלתה בהריון רק 6.5 קילו אני חושבת לעצמי מאיפה התינוק הזה צמח שם?!

מקבלים חדר לידה, אני שולפת תוכנית לידה (טבעית עד כמה שאפשר) ומוסרת אותה למיילדת הראשונה שנכנסת לחדר ומפקידה בידינו שלט של הטלוויזיה. היא קוראת אותה ואומרת שחלק מהדברים לא יתאפשרו כי יש ירידת מים. זהו, אנחנו בחדר בו יצא התינוקי לאוויר העולם. הרופא שבדק אותי אומר, שאם תוך 18 שעות לא תהיה לידה או משהו בכיוון – עושים זירוז, שזה אמור לקרות ב – 8.30 בבוקר למחרת. אני כל כך לא רוצה זירוז, כי החלטתי ללדת ללא משכי כאבים ואחרי זירוז – כמובן הדרך לאפידורל קצרה ומובטחת. מתחילים בציפייה לצירים.

לקראת הערב בחדרי לידה האחרים מתחילות להישמע גניחות וצעקות, ואז אחרי זמן מה – בכי של תינוקות. איזה חוויה לשמוע את זה מהצד! אני מנסה ללחוץ על מספר נקודות לחץ שהראתה לנו המדריכה בקורס הכנה ללידה (היא אמרה להשתמש בהן רק במקרה חרום ששום דבר לא מתקדם... כנראה שזה עכשיו?)

הלילה יורד על חיפה וגם על מצב הרוח שלי ופתאום מתחילים הצירים. תמיד אמרו לי "כשיבואו הצירים – תדעי". ואכן זה כך, כאבים מפלחים את הבטן התחתונה (ואני עוד רגילה לכאבי תופת במחזור) וגם הגב מצטרף בכאב אחד ארוווך..והציר נגמר. הבעל שעד עכשיו ישב בכורסא ונימנם בציפייה להתרחשויות פתאום מרגיש שהנה זה מתחיל לקרות. וזה כואב. שולפים את החיפושית – מסאג'ר והבעל מתחיל לעסות לי את הגב הדואב בזמן צירים. המיילדת נכנסת ואומרת שבגלל ירידת מים הם נוקטים במדיניות שמרנית ולא עושים בדיקות פתיחה. ואני מתה לדעת האם התקדמנו לאיזשהו מקום... המיילדת רואה שכואב לי ומציעה פטידין. אני שוללת בתוקף כי אני יודעת שהוא עובר לתינוק ועדיין מחזיקה בדגל של לידה טבעית... והצירים באים במרווח של 15 דקות.

אני עושה חוקן, והולכת למקלחת ואז ציר! בעוצמה שפשוט מורידה אותה לרצפה באמצע המקלחת... הבעל צועק לי מעבר לדלת האם אני בסדר ואני יוצאת בפנים לבנות. הצירים מתחילים לבוא כל 5 דקות. למרות הכאבים החזקים אני דווקא שמחה שהם הופיעו – לא נצטרך זירוז! עוד מעט יולדים!

שעת לילה מאוחרת, הבעל מנסה לישון בכורסא אבל בכל ציר אני מתקפלת לשניים והוא בא לעסות לי את הגב, ללטף ולהרגיע. המיילדת בודקת פתיחה: 4 ס"מ, ממש לא מרשים. הצירים הופכים להיות חזקים יותר ויותר, עכשיו גם אני מתחילה להוציא קולות כשהם באים. ואני עוד אמרתי – אני בלידה לא צועקת! אבל הדימוי של פרטיזן רוסי שלא נכנע לעינויים כבר מתחיל להתפוגג אצלי וגם אצל הצוות והם באים ומציעים אפידורל. כי הזירוז יהיה בכל מקרה, ההתקדמות על הפנים והכל נמשך יותר מדי זמן ואני עדיין עם ירידת מים. אני לא רוצה להסכים, אני ממש לא רוצה אפידורל (ועוד יש לי לחץ דם נמוך...) אבל הכאבים הופכים להיות ממש מטורפים. מנסה גז צחוק – החדר מתחיל להסתחרר, אבל את הכאב אני מרגישה ממש ממש חזק. הבעל מלטף לי את הראש ואומר שאם ככה זה כואב עכשיו לא ישאר לי כוח לשלב הלחיצות. מתוק שלי, קול ההיגיון היחיד בכל הקטע המטורף הזה שנמשך אל תוך הלילה. ואז אני נשברת ובלב כבד אומרת למיילדת: טוב, שיבוא המרדים – מרכיבים עירוי.

מגיע מרדים. אישיות מיוחדת לגמרי, רואה שאני מתפתלת מכאבים ומבקש מבעלי שיעזור לו להחזיק אותי נכון. ואני ממש רועדת בכל הגוף מפחד. התהליך נמשך ונמשך ובעלי מחזיק לי את היד ומנשק אותה ומלטף אותי בראש והנה אפידורל כבר בפנים. תחושה מוזרה עוטפת אותי. אני שוכבת על  הגב (שאני ממש לא רציתי לשכב על הגב בזמן הלידה!), מחוברת למוניטור מכל הכיוונים. המרדים נשאר בחדר ומשגיח על נתוני המוניטור. הדופק של התינוקי מצויין, הצירים בינוניים לגמרי (אז למה הם כל כך כואבים) ופתאום הדופק שלי עולה ל-140 ולחץ הדם צונח לתתי-רמות. אני על סף עילפון, רואה את בעלי מזנק לכיוון המיטה ושואל את המרדים למה המוניטור מצפצף. המרדים מבין שהבעיה היא השכיבה על הגב והופך אותי על הצד... אני לאט לאט חוזרת לעצמי.

שנינו נרדמים תשושים מהכאבים, שלפחות אותם אני כבר לא מרגישה.

בוקר, השעה 8  - מגיעה המיילדת שבמקרה היא אשתו של חבר קרוב של בעלי. תודה לאל פרצוף מוכר ואני מכירה אותה כמיילדת מצויינת. היא רואה שהמצב תקוע לגמרי ומרכיבים פיטוצין. מהטיפה הראשונה מתחילים צירים חזקים מאוד, שאת חלקם אפילו עם האפידורל אני מרגישה. המיילדות מגבירות את המינון די מהר והצירים הופכים להיות פשוט מטורפים. השעה 10, ופתאום אני מתחילה להרגיש כאבי תופת ולחץ איום  - האם אלה צירי לחץ??? קוראים למיילדת, היא בודקת פתיחה: 8-9. הכאבים נוראיים, אני צועקת עם כל ציר שבא, אבל הצעקה באה כדחף בלתי נשלט. העובר עדיין גבוה ופתיחה מלאה. עכשיו יש 3 שעות ללדת רגיל או קיסרי... אני מתחילה לאט לאט ללחוץ עם הצירים, לחץ דם שלי צונח כמעט עם כל ציר וההרגשה ממש מעורפלת. בעלי יושב ליד המיטה ומחזיק לי את היד שאני כמעט ולא שוברת מרוב כאבים. העובר לא מתקדם למטה. אולי ממש קצת. והצירים פשוט מפלחים לי את הגוף. מעניין מה היה קורה אם לא היה אפידורל...

המיילדת הופכת אותי לעמידת 4 יחד עם בעלי ומביאה וזלין כי השפתיים שלי נסדקו והתיבשו מרוב גניחות וצעקות והנשימות שאני עוד מנסה להיעזר בהן בזמן צירים. עמידת 4 לא עוזרת, חוזרים לשכב...ואז מתחילים ללחוץ באמת יחד עם המיילדת, שבינתיים משמנת אותי בשמן שקדים. היא ועוד מיילדת אחת אומרות לי איך ללחוץ, צועקות ממש, מעודדות אותי ואני לוחצת, לוחצת, לוחצת – זה נראה כאילו נמשך כמו נצח. בעלי מחזיק לי רגל כי אני לא מרגישה אותה ומנשק לי את היד בין הצירים, אומר לי שאני חזקה ואוטוטו נחזיק את התינוקי בידיים – ואני רואה דמעות בעיניים שלו, הוא כל כך פוחד עליי – ולחשוב שעד לפני שבוע הוא בכלל לא רצה להכנס לחדר לידה...

במשך כ-3 שעות אני לוחצת והראש של התינוקי כבר שם, יוצא טיפה ונכנס בחזרה. המיילדת אומרת שהוא התברג לא טוב וזאת הסיבה שהוא לא יוצא. נכנסת רופאה ואומרת שאם תוך 10 דקות אני לא אלד לבד יעשו ואקום או קיסרי. אני כבר רואה עיגולים שחורים מרוב הכאבים והמאמץ והמיילדת אומרת שתצטרך כנראה לחתוך אותי, שהיא ממש מתנצלת... האוויר נגמר לי בזמן הלחיצות וכנראה אני לא לוחצת טוב מספיק... ואז אני נותנת לחיצה של החיים, צועקת את הנשמה ממש (נראה לי החיילים בבסיס חיל הים ליד בית החולים שמעו אותי באותו רגע) – ואני שומעת את המשפט המיוחל :"מותק, עכשיו לא ללחוץ, לעשות "פו פו פו" כמו כלב" – אני בחלקי המודעות שעוד נשארה לי מבינה שהנה זה הולך להיגמר ופתאום משהו רטוב מחליק לי על הרגליים, אני מרגישה שטף חם ומשהו חם גדול וכבד צונח לי על הבטן – והמיילדת צועקת – ואו איזה גודל! תראי מי בא אלינו!!!

אני בוכה בהיסטריה, בעלי מנגב את העיניים ומנשק אותי, מצלם אותי עם התינוקי... ואני מלטפת אותו – בן שלי, אל תבכה גם לך זה היה קשה בטח...

שוקלים את הפשוש – 3.615 – כל מי שנמצא בחדר בתדהמה – ילדת את זה לבד? איך מגוף כל כך קטן יצא יצור כל כך גדול? בעלי חותך את חבל התבור – השעה 13.07 יום שבת 10.2: לירון נולד!!!

בעלי מחזיק אותו ולא מאמין, אני יולדת את השילייה ושומעת "מזל טוב!" מהמיילדת והרופאה שמגיעה לתפור אותי. יצאתי עם 3 קרעים דרגה 1, אחד חיצוני ושניים פנימיים. והתפירה כואבת! למרות האילחוש... אבל אני כבר כל כך רגילה לכאבים...

המיילדת עדיין לא מאמינה שניצלנו מקיסרי וואקום.

זה סיפור הלידה שלי. סיפור ארוך ולא קל כמו גם הלידה עצמה – 30 שעות בשביל היצור המדהים ביותר, פרי אהבה שלי ושל בעלי, שיצא מתוק מדבש ובשבילו הייתי עוברת את זה שוב בלי להניד עפעף. מקווה שבכל זאת, בפעם הבאה יהיה יותר קל...

לסיכום: הצוות ברמב"ם מדהים, המחלקה עמוסה מאוד אבל היחס מצויין והאחיות מתוקות. גם התינוקייה בסדר גמור. אני הנקתי את הבובון עוד בחדר התאוששות ולא היו לי בעיות בהנקה.

שיעור ענק שהוצאתי מהלידה– תוכניות ומה שקורה בפועל לא תמיד מסתדרים אחד עם השני, והחלום של לידה טבעית נגוז אבל המתנה היפה ביותר קיבלתי בדמות הבן שלי לירון, שלידתו בהחלט הייתה האירוע המעצים ביותר בחיי.