מאיה באה

מאיה הגיעה אחרי יומיים של צירים. לידה ראשונה - הכי כייף: בבוקר שישי, עם כל החרדות וצירים קטנטנים הלכנו לשיבא בביטחון. שלחו אותנו הביתה אחרי 5 שעות בנזיפה: "מה, לא עשיתם קורס? לא פלא".

בערב זה החמיר, הקאות, כאבים, אבל אמרו בבי"ח לבוא כשהצירים כל 5 דקות. בלילה זה התגבר. עמדתי כל הלילה על ארבע בסלון, וצעקתי מכאבים. החתולה יללה, הכלב התחבא ובעלי לחש מחדר השינה: כל 15 דקות תנשמי . כל 8 דקות, תנשמי. בין לבין נשמעו נחרותיו. מסכנים השכנים. ב-5 בבוקר חשבתי שנשבר לי האגן וטסנו לשיבא . הגעתי מטורפת, נשענת על הכסאות וצווחת: תביאו לי סמים – עכשיו! עם כל המוניטור שלפני וההתעסקות, חשבתי שאני מתפגרת - לא רציתי שיגעו בי, הכריחו את בעלי לרחוץ אותי. כשסופסוף נתנו לי אפידורל אחרי פתיחה של 7, נרגעתי.

אמא שלי והבעל היו בחדר הלום המכשירים. אני נמנמתי 40 דקות מעולפת. כשקמתי עדיין לא קרה כלום. תנוחה צרפתית, רגל פה רגל שם.

לחיצות לחיצות. אפידורל סיבוב שני, לחיצות ואני כמוכת קרב: תוציאו אותה ממני !!!! צרחתי והאחות ברחה... בשעה 4 אחה"צ, בגשם זלעפות של אמצע ינואר - הגיחה מאיה. חרישית, מתבוננת.

בעלי חשב שמשהו לא בסדר, כי היא לא בכתה ונראתה כמו חייזר כשיצאה. רצו לשים לי אותה על החזה, אבל סרבתי, כי כולי ג'יפה של יומיים. איכסה. אח"כ בלילה הלכתי מטושטשת לבדוק. מדהימה. הכי שקטה מכל התינוקות, עכשיו בת שנתיים ותשעה חודשים והיא לא סוגרת את הפה... 

שליחת סיפור לידה