זיו נולד בלידה שנועדה להיות טבעית

כל הדברים שבאופן טבעי יגרמו לי לחטוף עצבים אבל ממש... ומשום מה תקועה שם באמצע הכביש כשכולם לא מפסיקים לפחוד שמשאית פשוט לא תספיק לבלום ותעיף אותי קיבינמט - אני רגועה כמו שלא הייתי מעולם. בצחוק גמור אמרתי לעצמי - נו אולי זה איזה הורמון מכין להורות הרוגע הזה. ואכן צחוק צחוק שהפך למציאות... באותו לילה 3 לפנות בוקר הגיע הציר הראשון...

זה שכבר אי אפשר להרדם איתו. קיננתי לי להנאתי, שטפתי, כיבסתי, התפננתי עם החתלתולים והכל בשקט בשקט לא להעיר את הגבר - הרי הולך להיות לו לא כ"כ קל מעכשיו... לא הערתי אותו לעבודה נתתי לו עוד זמן שינה. כשהתעורר נסענו לקופת חולים למוניטור שהראה שאין צירים ומי כמוני הרגישה שהם שם! ואז בדיקת רופא שהוכיחה שלפחות יש פתיחה של שתיים. מאושרת חזרתי הביתה, בדרך עושה כמה סידורים ומתחילה להתנועע, להתרכז, בקיצור- כל מה שצריך לעשות...

כשכבר עייפתי קלות, הבכי הגיע ואיתו הקפצה של בעלי מהעבודה הביתה. הדולה המדהימה שלי רותי דרור מתקשרת כל הזמן לוודא שאני בסדר ולשאול אם אני כבר רוצה שתבוא ואני מרחמת על כולם, מסרבת ואומרת "עוד לא". בסופו של דבר האינסטינקט שלה אמר להגיע וכמה שהיא צדקה! את רוב הצירים העברנו בצחוק וכיף אפילו שנורא כאב וירדו דמעות אבל המשכתי והתנוענתי וזה כ"כ עזר. הריקוד המטורף הזה. בשלב כלשהוא רותי ומשה בעלי התעקשו כבר שנעלה לחדר לידה, כי הצירים היו ממש צפופים, ואני משכתי כמה שיותר בבית. הדרך הייתה זוועה במיוחד שחלקה זה נסיעה בשטח וכמה הקפיצות כואבות...

הגענו ולא עשיתי הנחות לעצמי, המשכתי בריקוד ללא הפסק ונכנסנו לחדרי לידה בפוריה. את רותי ומשה מיד הוציאו כל עוד אני בקבלה ומשם הכל התחרבש לי. השכיבו אותי למוניטור ובדיקה ויצאתי לגמרי מריכוז הכל היה בערך שעה נוראית, שיצאתי בה לגמרי מפוקוס ועדיין השתדלתי לעשות הכל כדי להיות פעילה. בסוף הבדיקה התגלה לי דבר נהדר - שהגעתי בפתיחה של 6! כ"כ שמחתי! נכנסנו לחדר לידה ועוד פעם השכבה על המיטה ובדיקה ווגינלית ושוב קשה לעמוד שוב. כבר הייתי בפתיחה של שבע ופתאום התחוור לי שאפידורל זה או עכשיו או לעולם לא! ובאמת שהתחיל להיות נורא קשה והלחץ גבר והבכי כי כ"כ רציתי לידה טבעית , אבל הפחד שאני לא אצליח. נפלה החלטה - אפידורל.

הרופא הגיע צ'יק צ'ק האלחוש התחיל ואני צחקתי והבעתי אהבה ענקית לגואל שלי - הרופא המרדים. עד מהרה גיליתי שאני במצב של "להיות עם ולהרגיש בלי" אבל לפחות הייתה לי הפסקה לנשום בין הצירים לשעה ככה. תודה לאל. לפי הסיפורים אפידורל היה צריך ממש להשתיק את הכאב, אבל משום מה במקרה שלי לא. שהיה דווקא לטובה. המשכתי לנוע ולהסתובב במיטה ולהיות הכי פעילה שיש וצחקנו וכאבנו... והגיעו הצירי לחץ הגורליים ועכשיו אפשר לומר שזו חתיכת קריעת תחת תרתי משמע...

אבל זה טוב, זה מדהים מה שהגוף שלנו עושה כמובן עם שיתוף פעולה מצידנו. אז הלביאה יצאה מתוכי וביחד עם רותי הדולה המדהימה והבעל המתוק שלי והמיילדת אורית שעשתה עבודה מדהימה כשסמכה עליי לאורך כל הדרך שאני יודעת מה טוב, עשינו את זה וציף ציף הקטן יצא לדרך.

אומנם בשבוע שאחרי עם התפרים והברית אמרתי שזו פעם אחרונה, אבל כמה טוב שהגוף שלנו יודע לשכוח ולאהוב ובעיקר לעבד חוויות שכאלה, שכל כך מעצימות ומחזקות. אין מילים שיתארו את היופי, העוצמה, האנרגיה ובעיקר את הלביאה שיוצאת מכל אחת ואחת מאיתנו. הטבע הוא עצום! ועכשיו אני רק חושבת על כמה חבל בשביל הגברים שהם לא יכולים לחוות את ההריון הלידה ומה שביניהם... תודה לאלוהים שעשני אישה....