לידתה של קאי שיר

תזכורת: ביום רביעי בבוקר הייתי אצל הרופאה, עשתה לי קצת סטריפינג. בצהריים התחילו צירים יותר משמעותיים, וסביב שעות הערב, 19:00, תזמנתי צירים יחסית סדירים כל 5-6 דקות.

בשעה 20:30 בערך הגענו למיון יולדות בבילינסון, ולאחר בדיקה , פתיחה של 2 "בפרוטקציה"-לדברי המיילדת, בעודנו מחכים ומסתובבים, תקף אותי רעב, הזמנו פיצה. אז, ביס מהפיצה, שלוק מהקולה, קצת אינטרנט,2  בעיטות בקולב של העירוי, ופתיחה של 2.5. "וואוו" חשבתי לעצמי.... "זה עומד להיות ארוך". וכך היה. הכניסו אותי לחדר לידה, חוקן, מקלחת, ו.... למה מחכים???? למה לא לתת זירוז??? ממש חירפנו אותי. משכו אותי עם זה שבוע אחד יותר מדי- אז תשחררו כבר!

בסופו של דבר, כאשר התחלפה המשמרת (השעה סביב 7 נדמה לי), הוחלט על זרוז. נתנו לי לבחור: פיטוצין ואז אפידורל או אפידורל ואז פיטוצין. אני תרגמתי את זה כך: למות מכאב ואז סוטול? או סוטול ורק אז עוד סוטול... ההממממממממ... ממש קשה להחליט.... DAH מרדים, עניינים, לא כאב, סוטול, פיטוצין, לא כאב, פיטוצין עושה את העבודה, צירים סדירים, פתיחה של 4 השעה כבר בוקר סביב 11, שום דבר לא זז, אין מה לראות בטלוויזיה, אני רעבה, אפשר רק קרטיב, בא לי ביג-מק, השעה כבר צהריים, עוד משמרת מתחלפת, עוד פיטוצין, חצי שעה עברה, פתיחה של 8.

8? כבר? ישששש!!!!! איזה כיף!!  אופס, סליחה , אמרנו לך 8?? טעות שלנו, את רק ב 6 (וזה לאחר הרבה מאוד זמן שאני כולי באקסטזה שזה עשוי תיכף להיגמר). בשלב זה ממש התייאשתי. השעה כבר סביב 15, עוד משמרת התחלפה, אני בוכה, כועסת, מיואשת, מיואשת מיואשת.

שולחת את אמא שלי הביתה, רק זה לקח איזה שעה לשכנע, השעה כבר 16, האפידורל משום מה מפסיק לטפטף, מתחילה להרגיש קצת צירים בצד ימין, רופא מרדים בא, זה לא עוזר כי לוקח זמן עד שישפיע שוב, אני כבר מיואשת ברמות קשות, אמא שלי הולכת, השעה כבר 16:30, אני נרדמת, לצידי יאן, נרדם מת. מיילדת נכנסת ב- 16:50, בדיקה, פתיחה מלאה, ראש בחוץ. מה??מלאה??.בחוץ?? אני חולמת?? תעירו אותי??!!! אתם בטוחים? כי מקודם, הטעות עם ה-8, במקום 6, זה וודאי? תשתקי ותלחצי!!

מה???? טוב! אני לוחצת, יאן ישן יאן תקום! פתיחה מלאה! ראש בחוץ! מה? באמת? אבל עברו 20 דקות?! בטוח?? תשתקו ותלחצו! וכך, לאחר לחיצות מספר, (לא שהיה לי טבעי ללחוץ אבל עשיתי דווקא טוב) כעבור 25 דקות של "נו עוד קצת עוד קצת, קחי אוויר" (כדאי לך, אחרת ננתח אותך, דיר באלאק, את לא רוצה ואקום, נכון?) לאחר קרע אחד לא חביב במיוחד, אך עם נתוני החלמה גבוהים ביותר (אני כבר הסתכלתי והכל תקין) וחתך חיץ סביר, ביום חמישי, 27 ביולי, שעה 17:20, יצאה לעולם קאי המדהימה, שנינו בוכים אבל בוכייייייים. לא ייאמן, מהבטן שלי היצור הזה,

התרגשות בלתי מוסברת- אני, "הקולית",עם בעלי "הרגיעון העולמי", מתייפחים/ צוחקים/ נחנקים. כששמו אותה עליי, מיד עם יציאתה, כ"כ חמה, נעימה, קטנטנה, שברירית. מכיוון שנולדה עם קקי במי השפיר, לא יכולנו להיות איתה, ונאלצנו לחכות עד הבוקר, כדי לראות אותה.

זהו, לסיכום - 41 שבועות וקצת, 24 שעות של צירים, בלי כאבים, קצת ייאוש, 25 דקות של מאמץ פיזי , הביאו לעולם את הילדה הזו, הבת שלי (מה? מי?) אני דומעת תוך כדי כתיבה, לא מאמינה שאני אמא (מה??? מי???)

קאי, שם עם הרבה פירושים. (בהוואית זה אוקיינוס, ביפנית זה ים, במאורית זה אוכל) אך לפני כשנתיים, חיפשנו שם עם משמעות מיוחדת, החלטנו לאחד אותיות של השמות שלנו, ויצא: ק: קרן א: אהבה י: יאן. אוהבת.

שליחת סיפור לידה