סיפור הלידה של שיראל

מתוקה שלי, אני מקווה ביום מין הימים את תוכלי לקרוא את הסיפור שלך.

הסיפור שלך מתחיל עוד מהריון אמא שלך כבר מאוד רצת אותך אבל אני עדיין היתי במבחנים האחרונים של התואר ראשון שלי, ועוד יש דרך ארוכה של חיפוש עבודה והרבה רגשות מעורבים בעיקר מצבי רוח שהיו לאמא אחרי כל ראיון עבודה. ואז אמא שמה לב שיש איזה שינוי בשדיה עושה בדיקת הריון ביתית והתוצאה יוצאת שלילית אבל אמא לא נרגעת, אחרי שבוע עושה בדיקה שנייה ועוד פעם שלילי, אבל יש פס מאוד בהיר, שיכול לנבא הריון, אמא מחליטה שהיא הולכת לרופא ומבקשת בדיקת דם.

לאחר תוצאות של בדיקת דם רואים הריון אמא בשמיים ומספרת לאבא שהוא יהיה עוד פעם אבא והוא הצליח במשימה שלו. מכאן מתחיל המירוץ השני, קודם כל אמא הולכת לעבוד בעבודה די מעצבנת במוקד, שלא במקצוע שלה, אבל היא מתנחמת שקודם כל יהיה לה אותך ואח"כ צריך לעשות את הכנות לחתונה של אמא ואבא. שלא תחשבו, אבל אמא ואבא כבר החליטו להתחתן עוד קודם, ואת הגעת קודם, וקצת זירזת את העניין.

באולטראסאונד הראשון יש תאריך משוער 16.6.08, אבל הכל עוד יכול להשתנות הרופא אומר. אמא ואבא בהכנות לחתונה שנקבע בתאריך 23.01.08, מדידות של שמלות, חלפה לאבא, אולם, תפריט הזמנות, וכו'. אני רוצה שתדעי שזאת היתה אחת התקופות המאושרות שלי ושל אבא. בסקירת מערכות הראשונה שהיתה בתחילת ינואר אומרים לנו, ההורים המאושרים, שתהיה לנו בת. אבא שלך ברקיעי השביעי ואמא מרגישה שהיא ידעה שזאת תהיה בת, ואז, לילה אחד, אמא חולמת עליך ובא לה השם "שיראל" והיא נוצרת את שמך בלבה.

דודה מקנדה מגיעה לאירוע השמחה עם בן דוד הקטן והיא קצת נרגשת. נוסעים לטיול בים המלח, וירושלים שם אמא שמה פתק בשבילך וגם בשביל אמא ואבא. ב- 23.1.08 יש חתונה ואמא ואבא מאושרים, אבא רואה לראשונה את השמלה ונדהם. אני רוצה להודות לך, שיראלוש שלי, שלמרות שהייתי בהריון, לא עליתי המון כך שלא כולם ידעו שאני בהריון יש כאלו שיאמרו שהם ניחשו זאת. אבל לאמא ולאבא לא היה אכפת. אמא נכנסה לחופה והרב קידש אותה כדת משה וישראל. האירוע הסתיים, ואמא ואבא המשיכו במסע.

חודשים לפני הלידה לאמא יש כאבים חזקים, שלמזלה זה רק דלקת בשתן. חודש לפני הלידה המוניטורים מתחילים להיות לא תקינים והרופא ממליץ על מנוחה ואז גם מגיעים צירונים מוקדמים בשבוע 36 ואמא ואבא נוסעים לבית החולים עם התיקים ואומרים להם שהתהליך החל אבל עדיין אין פתיחה ומחיקה. אפשר לזרז זאת עם הליכה ולהרגיעה עם מים.

אמא ואבא מתחילים במסעות רגליים כל ערב וערב יוצאים להליכה של כמעט שעה. כמעט בכל יום בערב אמא חשה צירים ובבוקר אין כלום. כולם חושבים שאמא תלד ביום הולדת שלה 9.6 גם דודה בלה שנסעה לטורקיה אמרה, שיש לה תחושה שעד אז אני אלד. הנה עובר יום הולדת של אמא, ואין כלום, ואת בשלך. אמא כבר כבדה ומאיושת.

ביום שבת 14.6.08 אמא ואבא יוצאים כהרגל לעשות הליכה אבל אמא מבקשת מאבא שיוסיפו עוד קצת. אבא לא מסרב ואף עושים הליכה די מהירה. בערב אמא התרחצה והלכנו לשון. פתאום אמא מרגישה כאבים די חזקים. קמה לשירותים ויש דימום ואמא מבינה, שהנה זה מתחיל, כי יש סימנים. אני מעירה את אבא ואומרת לו שיש צירים. בשעה 12 בלילה אומרת לו בוא נלך לטייל כדי להרגיע קצת את הצירים. אני ואבא מתזמנים בין הצירים ויש מרווח כל 5 – 6 דקות.

אבא אומר נוסעים לבית חולים ואמא רוצה להישאר כי היתה לה תוכנית להיכנס לאמבטיה ולהישאר שם אבל אבא מתעקש, כי הוא לא רוצה שאמא עוד תוליד לו באוטו. אמא ואבא נוסעים לבית חולים "בלינסון" השעה היא 1:30 בלילה, במיון עושים לי מוניטור ובדיקה פנימית יש מחיקה של 70% ופתיחה 1 ס"מ, צירים לא סדירים (שילוו את אמא עד כמעט הסוף). האחות שואלת אותנו מה אנחנו רוצים לעשות, כי אפשר ללכת הביתה ולבוא לבדיקה עוד שעתיים שלוש. אמא ואבא מסכימים ללכת ולהסתובב ובשעה 4:00 נבוא לבדיקה. כל ציר אני נאנחת וכואבת אבל עדיין נסבל. בעלי מעסה את הגב ואני עושה סיבובי אגן. ואז בשעה 3:00 בלילה אני מחליטה להתקשר לאמא שלי שבאשקלון ולבשר שאני בבית חולים.

אמא של בעלי מתעדכנת כל שעה. בשעה 4 אנחנו נכנסים לבדיקה ואחות עדיין אומרת אין התקדמות אבל היא מכניסה אותנו עד הבוקר לחדר בו אוכל לשבת על הכדור פיזיו ולעשות טוש. אני הולכת לטוש אבל כלום כבר לא עוזר. רק ההפסקות בין ציר לציר נותנות מנוחה אבל אמא עדיין ברוח קרב. מציעים לי טשטוש ואני מסרבת כי אני דואגת, ועדיין יש לי כוחות לסבול. בשעה 8 עושים בדיקה עדיין יש דימום ופתיחה 1.5 בקושי. האחות אומרת ללכת ולהסתובב ובשעה 10 לחזור.

סבתא שלך מאשקלון כבר מגיעה וגם סבתא מצד אבא איתנו כבר. אנחנו מסתובבים ואני בוכה כבר מהכאבים. בשעה 10 אני עולה לבדיקת רופא שהוא מבשר לנו שאנחנו הולכים לחדר לידה, אבל אין חדר פנוי, ואנחנו נכנסים לחדר בדיקה וממתינים. בשעה 13:00 נכנסים לחדר לידה עושים בדיקה יש פתיחה של 2 והרופאה אומרת שאפשר לתת אפידורל. עושים לי חוקן ונותנים נוזלים, ואני נכנסת למקלחת. אח"כ עושים בדיקה ויש פתיחה של 2.5 סמ'. המרדימה מגיעה ומחדירה אפידורל.

אני מפסיקה להרגיש את הצירים. בשעה 2:30 חילוף משמרות והמיילדת המקסימה יעל מגיעה. במהלך השעות אני שואלת אותה מתי היא מסיימת את המשמרת והיא אומרת ב-22:30 ואני מבטיחה לה שעם עזרתה אני יולדת עד שהיא הולכת. בשעה 5 הרופא מגיע ועושה בדיקה ומבשר פתיחה של 5 סמ' אני מאד שמחה. עוד שעתיים עושה בדיקה ומבשר לי שיש פתיחה של 9. בשעה 8 בערב מודיעים לי שבשעה 8:30 מתחילים ללחוץ. בשעה 8:30 התחלנו ללחוץ עם כמה הפסקות, ואז בגלל הערכת משקל, כביכול גדולה לגובה שלי, עושים לי חתך. בשעה 21:45 יוצאת לאוויר המתוקה שיראל. מניחים אותך עלי ואני בוכה מאושר. את נולדת במשקל 3186 ואבא שלך היה לכל הדרך איתי וזה האושר הגדול.

הרשו לי לשבח את המיילדת יעל ואת יולדות א' של בית חולים בלינסון.

לשליחת סיפורי לידה