אני כבר חוזרת, תלחצי

הלכנו לקורס הכנה ללידה, שם למדנו על התרגילים שעושים בצירים, מתי הלידה מתחילה, סימנים ראשוניים, ועל הלידה עצמה, שנבין את המונחים הרפואיים , וגם שנדע מה אנחנו רוצים בכל שלב ושלב. לא ידעתי שאני אחווה בלידה שלי את כמעט את כל קשת הטיפולים האפשריים .

חיכיתי, שבוע 40, הוא לא יצא. חיפשתי סימנים, פקק רירי, אמרו שמרגישים חולים לפני, ועוד יום עובר, ואני הולכת למעקבים הרפואיים כל יומיים.

הכול בסדר, כמות מי השפיר והעובר, אפילו הוא ירד מעט. אבל כלום. אין שום סימן, שבוע 41, עובר, הימים הללו עברו בטיפולים של דיקור סיני, שתיית שמן קיק, הליכה מרובה, גירוי הפטמות מה לא... העיקר שיצא כבר בעצמו. כלום לא עזר.

יום ועוד יום בשבוע 41 ו-3 ימים אמרו לי שזהו חייבים לזרז, ביקשתי עוד יומיים, הרופא התורן במיון הסכים, אבל ביקש שאגיע יום למחרת שוב למעקב. זהו הגעתי והחלטתי שכבר עוד יום לא ישנה, אני נשארת ללדת.

נתנו לי PG, והעלו אותי לאשפוז טרום לידתי, בעלי מלווה אותי והצירים מתחילים, פתיחה של סנטימטר וחצי ואחרי 6 שעות עוד PG, כדי שהצוואר יימחק כולו. משעות הערב לא נתנו לבעלי להישאר איתי במחלקה, ואני לבד, הוא ישן באוטו בחוץ בחניית בית החולים כי יכול להיות שיעלו אותי לחדר לידה במיידי. חושך, לילה ולי יש ציר כל 3 דקות, כאבי תופת, אני הולכת לאחות ואומרת לה: "בבקשה תקראי לרופא, אני לא יכולה כבר".

שעה ועוד שעה, רופא מגיע. פתיחה 2 ס"מ, הוא אומר. "טוב אז תעלי בבוקר", השעה רק 12 בלילה, ואני כבר מ-8 בערב על צירים כל 3 דקות. כאבי תופת, בלי שום משכך כאבים. שעה ועוד שעה שנראות לי כמו שנים. אני הולכת שוב לאחות "בבקשה, אני חייבת משהו נגד הכאבים" והיא אומרת לי בנימה חסרת אכפתיות לגמרי "תקפצי על הכדור פיזיו. זה יעזור לך", עשיתי את כל התנוחות שלמדתי בקורס הכנה ללידה, אבל זה כאבים נוראיים. שום דבר לא באמת עוזר אולי מקל באלפית הכאב. ואני לבד, כל הבנות במחלקה ישנות, ורק אני מסתובבת במסדרונות עם כאבים ובקפיצות על הכדור.

האחות אמרה לי שלפני בתור לחדר לידה יש עוד בחורה. ב-3:00 בבוקר הקאתי את הנשמה בשירותים וליד המיטה שלי. האחות הגיעה בריצה, מיד קראה לרופא. הוא הגיע בערך אחרי עוד איזה שעה וחצי ואמר "נעלה אותך עכשיו לחדר לידה". התקשרתי לבעלי שיגיע לחדר לידה, השעה 5 בבוקר ואני כבר 9 שעות על צירים כל 3 דקות. הגעתי סחוטה לחדר לידה, פתיחה של 2.5 ס"מ צוואר מחוק, ישר אמרתי למיילדת "תביא לי אפידורל ועכשיו אני לא מסוגלת להמשיך", היא אומרת לי. "תנסי לסחוב עוד קצת. בדרך כלל הבנות שמבקשות אפידורל צורחות", אמרתי לה. "אני לא אצרח. אבל אם זה מה שיביא לי אפידורל, אני אצרח".

היא מכניסה את האצבעות, עושה לי סטריפינג כי רק מ-3 ס"מ נותנים אפידורל, כאבי תופת שוב פעם. אבל עכשיו אני צריכה לחכות איזה שעה שהעירוי ייגמר, ועוד רגע אני מאבדת את השפיות מהכאבים. ב-6:00 בבוקר סוף כל סוף הרגשתי את האפידורל, ונרדמתי. התחילו לשים לי פיטוצין. לפני זה דקרו את שק מי השפיר, שתהיה ירידת מים. כל פעם שהם מעלים את המינון של הפיטוצין העובר נכנס לסכנה, פעמיים הם עושים זאת ופעמיים 20 רופאים מגיעים לחדר שלי, שמים לי מסכת חמצן.

בפעם השנייה הם לוקחים את הניירת של המוניטור שלי ואומרים: הנה case study ללמוד. "יופי", אני אומרת לעצמי, "הם שמחים שיש להם מה ללמוד, אבל אני לא מתקדמת בלידה". הפתיחה מתקדמת באיטיות סנטימטר אחרי סנטימטר. באיזשהו שלב אני אומרת לרופא, "אם צריך ניתוח קיסרי אני מוכנה", והוא אומר: "נחכה עוד קצת. בעולם שלנו כולם חושבים שהכול מהיר, רק שוכחים שלידה זה תהליך ארוך".

הזמן עובר והגעתי לפתיחה של 6 סנטימטר. משם זה התחיל לזוז יותר מהר, עברתי כבר איזה 3 משמרות של מיילדות, הצוות בחדר לידה מקסים, הצוות באשפוז הטרום לידתי היה מזוויע. השפעת האפידורל נגמרה כשהגעתי לפתיחה של 8 ס"מ. אף אחד לא מילא אותו ואני מרגישה את הראש של העובר שלי יורד. שוב פעם כאבי תופת ואין מה לעשות חוץ מלנשום.

בפתיחה של 10 המיילדת אומרת לי "יש לידה בחדר הסמוך, אני כבר אחזור. גם כך זה לוקח זמן, זה יכול לקחת עד 3 שעות". אני אומרת לה: "תישארי כאן, כי הוא יוצא", והיא אומרת לי "אני כבר חוזרת, תלחצי". בעלי מחזיק לי רגל אחת. אימא שלי את הרגל השנייה ואני דוחפת. המיילדת חוזרת לחדר, אני אומרת לה: "הוא יוצא. אולי לא תתעסקי בטמפרטורה עכשיו של המזגן?" ואיך שאני אומרת את זה, הוא יוצא.

חבל הטבור כרוך סביב כל גופו, וחייבים לחתוך אותי, על מנת שלא יתהדק, אני בוכה לשמע ההחלטה, אבל מה אפשר לעשות. הוא סוף כל סוף בחוץ. שמים אותו עלי - ההרגשה הזאת שהוא עלי, סוף כל סוף אני נוגעת בו - ההרגשה הזאת משכיחה ברגע אחד את כל המסע הארוך שעברתי ב-30 שעות האחרונות. בן הגיע לעולם, והוא פשוט מקסים. בודהה חייכן.

שליחת סיפורי לידה