ישועות השם

תאריך לידה משוער: 4.1.09. שבוע 41 והעובר לא עומד בזמנים, אבל לא נורא ככה אומרים שזה בלידה ראשונה אז האווירה לא משתנה, אני ממשיכה לקרוא סיפורי לידה טבעית באתר, כולי ציפייה לשבת ולהקליד את ההשגחה העליונה שהייתה לי בכל תהליך הלידה כי תפילות לא שבות ריקם ואני יודעת שהקב"ה יהיה איתי. יום ראשון, 11 בינואר 16:00 אני בשירותים והשתן לא מפסיק לרדת לא משנה כמה אני מקנחת אני עדיין מרגישה צורך להישאר בשירותים. לפי מה שלמדתי זה "ירידת מים" ?? הייתכן? הלילה זה הלילה?

בעלי בדרך לצאת למנחה, עדכנתי אותו והוא בניחותה אומר לי "אני אהיה בקשר אחרי התפילה". אני מבלה הרבה בשירותים והמים יורדים כל פעם קצת קצת. נכנסתי לאתר לוודא שבטוח זה ירידת מים, התקשרתי לאמא שתהייה בכוננות והתקשרתי לביה"ח שערי צדק שבירושלים לדעת אם להגיע כי אני לא מרגישה צירים למרות שחלפו שעתיים, אחת המיילדות הלחיצה שנוהל הביה"ח זה להגיע מיידית! בעלי הגיע ב-18:00. אכלנו ארוחת ערב, אמא הגיעה ונסענו מבית שמש לביה"ח. פקק עצום ואני מודה לקב"ה שלא התחילו לי צירים במשך הנסיעה.

בשעה טובה הגענו לביה"ח פתחנו תיק ונכנסתי לבדיקות לחץ דם, שתן, מוניטור והדופק של העובר עולה ל190... הרופא נכנס ושואל בפרצוף לא נעים: " למה הגעת רק עכשיו?" אחרי שהוא הבין שירידת המים הייתה ב-4. אני לא מבינה... כל מה שהדריכו אותי זה לא להילחץ מירידת מים במיוחד שהצירים לא היו סמוכים! בלי בושה אמרתי את זה לרופא, וקצת מצפון מבצבץ לי על העובר, שאולי עבר את השעות האחרונות בדופק גבוה בגלל האדישות שלי..

הרופא רצה לבדוק פתיחה, סירבתי, וביקשתי רופאה, וברוך השם שלחו אותי לבדיקת US ופתיחה ע"י רופאה והנה הפתעה (!!!) העובר שוחה לו באקווריום שלו ללא שום ירידת מים (!!...) זה רק היה הפרשה של שבועות מאוחרים, ואין פתיחה. אז ללכת הביתה עכשיו?! " עוד שעה נעשה לך מוניטור חוזר, ואם הדופק גבוה נעשה זירוז". התחננתי להשם שאני רוצה לידה טבעית, וזה התחלה גרועה.. אחרי שעה מוניטור חוזר - דופק גבוה ומחליטים לאשפז אותי ולחכות לבוקר לעשות זירוז, כי אין מקום עכשיו בחדר לידה.

רחמי שמיים – אני ממתינה בחוץ עד שיתפנה חדר ופתאום מיחושים לא רגילים זזים לי בבטן... צירים?!!?! סוף סוף זה צירים?? חלשים ונסבלים. אני מתזמנת כל 5 דקות ציר 4 דקות 3 דקות.. וכל עוד אני במצב שפוי לא ממש מתייחסים אליי במחלקה אבל מבטלים לי את האשפוז כי אולי משהו יתפתח. הצירים מתחזקים ואני מבינה שאני בדרך! בשם השם נעשה ונצליח!! פתיחה של 1 ס"מ המוניטור מראה שהעובר נרגע והדופק סדיר ב"ה. הכאבים מתחילים להיות בלתי נסבלים אני מתחילה ללכת בביה"ח עם סידור הרבה הליכה, תפילות, מרוכזת בצירים. מעכשיו כבר לא נוח כלום, מציק לשבת, לעמוד, ללכת, לשכב. בעלי מביא את התיק מהאוטו, אני נכנסת להתקלח מים רותחים מרגיעים לי כל ציר חזק, אני מרגישה סמרטוט זה השעות הקטנות של הלילה, אמא לא עוזבת אותי והתמיכה שלה כל כך עוזרת.

בדיקת פתיחה - 1 וחצי. סבל של שעות וזה רק עלה בחצי?? הלילה נראה ארוך וכואב אני ואמא בתפילות אני מנסה כמה שיותר ללכת, לנענע את האגן, נשימות ונשיפות בכל ציר חזק וזה באמת מרגיע! בעלי ממזמן זרוק על איזה מיטה שהוא קימבן, אמא בקושי מצליחה להחזיק את העניים האדומות יש תחושה כאילו אני לבד בבית חולים רק עם השם מחכה לגאולה שלי כי כואב מאוד וזה רק ההתחלה! המשמרות מתחלפות והמיילדת שבודקת אותי בפתיחה לא ממש עדינה, לא נעים איתה, ממש עושה את העבודה שלה וזהו.. סימפטיה.. משהו? לידה ראשונה שלי ויש לי ציפיות.. (כבר שכחתי כמה הן הפסיקו להתרגש ממזמן..!) פתיחה של רבע לשתיים... אממ אולי שתיים.. מרגישה קרובה לייאוש אבל "אין ייאוש בעולם כלל"- כך אמר רבי נחמן! הנה, עוד מעט זה יגיע עוד קצת תפילות, בכיות לישועה!!

ארוחת בוקר ואני אוכלת בכח בשביל אנרגיה ללידה שתגיע, לא כיף לאכול בצירים עוצרי נשימה שכולם מסתכלים עלייך ברחמים! בדיקת פתיחה - 3 ס"מ, המיילדת אומרת שאם אני אגיע לפתיחה של 4 היא תכניס אותי לחדר לידה בשעה טובה! אבא בא לבקר ולא כיף שהוא רואה אותי ככה לראשונה, אנשים מתקשרים לאחל בהצלחה אבל אני לא במצב של להוציא משפט מהפה. התחושה של "רוצה כבר להיות אחרי" שורפת אותי מרגע לרגע, זה נראה ארוך מדי, מה שלא ציפיתי בכלל, עוד מעט זה יהיה בלתי אפשרי להתמודד עם הכאב והידיעה שהפתיחה מתקדמת באטיות רק מוסיפה לכך!!

בעלי חוזר מתפילת שחרית עם מטעמים ואני בחוסר מצב רוח ודיכוי תאבון, הוא כאוב יחד איתי וקשה לו שאין ביכולתו לעזור לי הרבה.. התחלתי סוף סוף לדמם, נו הנה התקדמות! נותנים לי כדור פיזיותרפיה ובמסירות נפש אני מתגלגלת עליו בכל ציר כואב. זהו, אין ספק אני הפכתי לסמרטוט רצפה, מדברת בקושי, חסרת מצב רוח, דמעות לא מפסיקות לרדת בלי שליטה, חולשה מחוסר אוכל ונוזלים ב-15 שעות האחרונות, כבר אין לי כח להחזיק סידור להתפלל רק את המילים "אנה ה' הושיעה נא" ממלמלת כ"כ הרבה פעמים. (האמונה השאירה אותי שפויה). נחשו מה עולה לי בראש עכשיו? אולי... אממ.. אולי אפידורל?....

התייעצתי עם בעלי והוא אומר לי שרק אני יודעת מה טוב בשבילי עכשיו ומה הכוחות שנותרו לי אז התשובה אצלי. (ממש עוזר!) אמא שוללת נחרצות את הרעיון אבל מה בעלי אמר? זהו רק אני אחליט! פתיחה שמתקדמת בחצי ס"מ כל כמה שעות עם כאבים בלתי נסבלים ואני אולי קרובה ל-4 ס"מ מה יהיה ב-6 וב-8 וב-10 ?!?!?! נראה לי בלתי אפשרי והנה יצר הרע משכנע אותי לאפידורל (מה שאני הייתי נגד במהלך ההריון). השעה 16:00 יום שני ואני רק בפתיחה של 4 ס"מ חדר לידה סוף סוף פרטיות. קצת שקט בחדר משלי, אבל אני על הסף של כאבים עזים ואני מתייעצת בדמעות עם המיילדת על אפידורל, והיא מגיבה באדישות תוך כדי שבודקת אותי, שאין שום דבר רע באפידורל, ורובן לוקחות, וההחלטה שלי.

די מה הטעם לסבול? אין התקדמות ואני רוצה שישאר לי כוח ללחוץ ולהניק את האוצר שלי סוף סוף! החלטתי! תזמיני אפידורל המרדים מגיע עם אחות וזה הרגעים הכי מגעילים בחיי, הרגשתי שמתעללים בי, לא הסבירו לי מה הם עושים. רק ביקשו ממני לעשות דברים שאין בכוחותיי לעשות, מלחיצים אותי כ"כ אני עם הגב למרדים מכווצת מכאבים הדמעות לא השאירו לי אוויר לנשימה, האפידורל מוזרק אליי וב-10 הדקות הבאות אני אמורה להרגיש "הללויה"..

אמא, אבא ובעלי נכנסים וסוף סוף אני יכולה לחייך, לדבר, לאכול לשתות פתאום אני ממש רעבה ובא לי מתוקים ואני נינוחה וסבלנית ולא כאובה יותר, מתפנקת לי על המיטה בחדר גדול של לידה ועוד מעט אני אלד ללא כאבים, הייתכן?? ממש תחילת הישועה! המיילדת בודקת פתיחה של 6 ס"מ ! ממש התקדמות! אבא ובעלי מותשים כבר ומחליטים לחזור הביתה לבית שמש ונעדכן אותם כבר מה התפתח. אני ואמא מדברות על הא ועל דא, אני מדברת בטלפון עם משפחה מעבירה לי כמה שעות בכיף. באמת בכיף! 19:30 כאבים מוכרים ממקודם חוזרים.. מתחזקים.. מפחידים אותי שאולי פגה ההשפעה של האפידורל?

המיילדת באה ורואה אותי מתפתלת כמו בהתחלה. היא בודקת פתיחה ואומרת לי: "מותק זה לא צירים זה לידה, את בפתיחה של 10 ס"מ, ת-ל-ח-צ-י !!) מה?! עכשיו? ללחוץ? זהו? אני יולדת? איזה מהר! אמא לידי מחזיקה לי את הרגל מצד אחד והמיילדת מחזיקה את הרגל מצד שני, נשימה ארוכה ולחיצה של 10 שניות, אמא אמרה שהייתי סגולה. כל 20 שניות בערך לחץ גדול ואני צריכה לנצל אותו ללחוץ. המיילדת מעודדת שאני מתקדמת יפה "יש לה שיער שחור" היא אומרת עוד נשימה ועוד לחיצה מספר פעמים עד שאני מרגישה את האוצר שלי מחליק לו ממני והיא מוציאה אותו להראות לי ואמא אומרת "זה בת" (לא רצינו לדעת מה המין עד הלידה) והכל מרגיש הקלה גדולה. אני גמורה והלחיצות עייפו אותי כ"כ שמים אותה עליי והיא לא בוכה. ממש ילדה טובה. עושה קצת רעשים (קצת נלחצתי שהיא לא בכתה אבל המיילדת לא הראתה דאגה)

היא ניקתה אותה, שקלה אותה 2.820 והביאה אותה אליי להנקה ראשונה. אני מסתכלת עליה, לא מעכלת בכלל שזו הבת ש-ל-י ואני א-מ-א, היא דומה לי מאוד, ואני מתחילה להתאהב. תחושה של "אני אחרי הכל הכל הכל" אחרי 9 חודשים ארוכים (יותר..) אחרי צירים, אחרי לידה, זהו הכל נגמר ממש מגלות לגאולה!!! אודל נולדה ב-12.1.09 בשעה 19:47 בשעה טובה ובהשגחה עליונה!

אני מודה לקב"ה שהיה איתי וזכיתי להיות כאובה ולטעום קצת הרבה מצער הלידה ולהתפלל אליו כי בידיו מפתח הלידה והוא הביא אותי עד לכאן וזיכה אותי להתעבר אז הוא לא יעזור לי ללדת? תודה לה' ששלח שליחים נאמנים שימציאו את האפידורל כי זה רק דחף לי את הלידה.

לשליחת סיפור לידה