Made in Vietnam

נתחיל בהתחלה... אימא, אבא ואחיותיי התאומות נסעו לשליחות מטעם משרד החוץ בהאנוי, בירת וייטנאם. המינוי הראשון של אבא!

אחרי שנה וקצת שהתרגלו לאווירה, לאויר המגעיל ולאוכל... החליטו כי הגיע הזמן להרחיב את העסק. זה לא קרה מייד, "כרגיל" (אמא תגיד). שיחות טרנס אטלנטיות עם ד"ר רבינוביץ' המקסים משערי צדק, ביקורים רבים אצל ד"ר מרונו היפנית במרפאת SOS ואצל רופא תאילנדי חכם בבי"ח בבנגקוק, ביקור בארץ של אמא "במקווה המזל" (כפי שקוראת לו סבתא אלה), בזמן ביקור חטוף, וטיסה ממש ברגע האחרון כדי להגיע "בזמן" לפי הכדורים, והנה הופעתי!

אמא חיכתה טיפה, אבל כבר התחילה לחשוד. ההרגשה דמתה לזו של ההריון עם הקטנות, אבל לא ממש. בדיקה מהירה בערכת "בדיקת הריון" שהובאה מהארץ מבעוד מועד "לכל מקרה..." ו..יש שני פסים!!!

בהתחלה לא מספרים. מחכים לאולטרסאונד, אבל אי אפשר להתאפק. אנחנו רחוקים ונרגשים, וסבתא אלה שחוזרת מ"שבעה" על אביה החורג של אמא. יאללה, בואי נספר להם משהו שמח.

טוב, הסכימה אמא, ושאלה, אם יהיה להם מקום בבית בסביבות אוקטובר. סבתא אלה בהתחלה לא הבינה, וגם מואיזי לא. ואז, אמא ואבא שמעו איך לאט לאט סבתא אלה עושה חישובים, ומנסה להבין מה קורה, ואז צועקת: "היא בהריון! ידעתי!"

כמובן שהתקשרו גם לסבים ברוקס, והם שמחו, אם כי אמרו שזה עוד מוקדם לשמוח. (כמו בכל הריון שמספרים להם עליו - הם נוקטים את הגישה של אמא: אופטימיות פסימית...)

אמא כבר סיפרה לכולם, שהיא לא מרגישה כלום, והיא מקווה שהכל בסדר. ואז, שמע את זה ההוא מלמעלה והבחילות, העייפות כאבי הרפלוקס וטעמי הלוואי הגיעו ובגדול!

אמא טוענת, שבן אחד בבטן, עושה בלאגנים בהורמונים יותר משתי בנות... נו, מה אתם רוצים? אני צריך להביע את עצמי. יש לי הריון תאומים להתחרות בו, לא?

אמא הרגישה נורא, ירדה איזה 4 ק"ג. לא יכלה לאכול כלום וכל ריח בהאנוי הפך את פניה לירוקות... היו שבועיים, שמרוב תשישות היא ביקשה מאבא גימלים, והונג (סוכנת הבית המקסימה) טיפלה בה במסירות! הכינה מרקחות לפתיחת הסינוסים ותה עם ג'ינג'ר להפגת הבחילה - אך כמו שאומרים, רק הזמן עושה את שלו.

סבתא אלה ומואיזי באו לפסח, ועזרו לאמא להכין את הכל, למרות הריחות. הם הצילו את אמא והביאו את הדבר היחיד שיכלה לאכול: כבד!

ובכלל, היו פשוט מלאכים טובים שפינקו אותה ונתנו לאבא ולה הזדמנות לטוס (איתי!) ליפן. שם ממש לא הפרעתי לאמא! כנראה שגם אני אהבתי מאוד את האוויר שם. בינתיים, הלכתי עם אמא לבי"ח הצרפתי להצטלם ולעשות פוזות. בחודש שישי נסענו לישראל, שם פגשתי את ד"ר רבינוביץ' ודודה בקה היתה עם אמא בסקירה שלי, ושתיהן התלהבו נורא. אמא החליטה כי אני מזכיר לה את דוד בועז ועידו. נחכה ונראה.

איפה היה אבא? אבא היה בוייטנאם, אבל שלחנו לו דיסק שלי. מה יש? גם לי יש דיסקים, לא רק לו. את שאר החופשה ביליתי בארץ עם האחיות הגדולות שלי, וחזרנו לוייטנאם לעוד חודש וחצי, עד תחילת חודש תשיעי. שם כבר באו לבקר אותנו חברים ודודים מהארץ.

אמא הצליחה לשכנע את הונג לבוא לארץ ללידה, וכך בשבוע 36 יצאנו לדרך - אמא, הונג אביה רוני ואני בבטן, בטיסה לארץ, לחכות מתי כבר אצא. את החודש התשיעי אמא בילתה ברביצה על הספה של סבתא אלה ומואיזי בתל אביב, מול הטלוויזיה, ובהמתנה לאבא שיגיע בזמן מוייטנאם.

ביום כיפור, אמא רק שתתה לפי "שיעורים" והצום עבר בסדר, אפשר או-טו-טו לנשום לרווחה. אבא עוד מעט נוחת. קצת לפני סוכות אבא נחת - שבוע 38.

ומכאן, אמא כבר ספרה את הדקות. נהיה כבר כבד ומעיק, אמא בקושי יכלה לאכול, לשבת , לישון, ללכת... ורצתה כבר לראות אותי.

משהגיע שבוע 40 ולא זזתי. אמא דיברה עם ד"ר רבינוביץ' לתאם מתי לבוא לבדיקה לירושלים, ואולי לראות אם ניתן לזרז את התהליכים.

הערה מאמא: לא הייתי בטוחה לגמרי היכן ללדת. מצד אחד, אני אחרי קיסרי וסומכת רק על רבינוביץ', ומצד שני, הקירבה של 10 דקות לאיכילוב היא משמעותית. חוץ מזה, קורס הכנה ללידה שקיבלתי במתנה מחברותיי הטובות היה באיכילוב, וזה כבר לא נראה כ"כ מקום זר...

בכל מקרה, ההחלטה הייתה, שאם יתחילו צירים קטנים, נעלה לירושלים, ואם זה יבוא בבת אחת נחליט ברגע. ליתר ביטחון, קיבלתי מחברה טובה (זו שגם "אשמה" בשידוך ביני לבין הבעל...) טלפון של מיילדת באיכילוב שדיברה והרגיעה.

ואז!

הגיע לו שבוע 40 + יום ואמא החליטה, שלא משנה מה שיהיה, היא לא תסחוב עד שבוע 43! היא דיברה עם רבינוביץ' שאמר שאם נגיע לשבוע 41 + 2 הוא כבר יעשה זירוז, וכל הזמן אמר ועודד את אמא שלא צריך עוד פעם קיסרי! והוא יעשה הכל שתהיה לידה רגילה.

מיותר לציין שאמא פחדה פחד מוות מלידה רגילה (כי היא לא מכירה מה זה) ואת מרבית חודשי ההריון האחרונים היא בילתה בקריאה אינטנסיבית של סיפורי לידה מזעזעים יותר ופחות. בקיצור, לאחר חודש של התמרחויות, אבא ואמא הצליחו סוף סוף לארגן תיק לבי"ח.

קבענו ליום שלישי 28 באוקטובר, לעלות לירושלים (שבוע 40 +3). כבר תיאמנו מיליון תיאומים עם דודה בקה והתכוננו נפשית.

ובכן, בבוקר יום ב', אמא קמה והרגישה כי היא ממש חולה בשפעת. כל הגוף כאב, חוסר תיאבון ודבר ראשון שאמרה לאבא היה "רק שלא אלד היום, אני ממש לא ביום טוב, זה ממש לא מתאים".

בכל זאת, לא ויתרה ונסעה לעזריאלי לעשות כמה סידורים - כמו לקנות רצועה מוזרה במיוחד לשעון וכו'.

אחה"צ, התחיל קצת לכאוב הגב, אבל מכיוון שאמא לא יודעת מה זה צירים, היא חשבה שזה מה"שפעת". בכל מקרה התקשרה לחברה טובה למודת נסיון, והיא אמרה "שלפי איך שזה נראה, זה לא צירים של לידה וזה יכול להימשך כמה ימים טובים שלא נתרגש מידיי".

טוב, לא התרגשנו. בכל זאת, אבא אמר שהוא הולך להביא את התיק מהמלון, ושהבנות יישנו עם הונג אצל סבתא ומואיזי, כדי שאם נצא מוקדם למחרת לירושלים לא נצטרך להיטרטר. אמא הלכה להתקלח, הכנו ארוחת ערב וישבנו מול הטלוויזיה עם הונג לאכול. בעוד סבתא אלה ומואיזי יושבים בפינת האוכל עם אורחים.

מתחילה הארוחה, ותוך כדי, ככה קצת לפני תשע בערב, אמא אומרת לאבא, שפתאום אין לה תיאבון והיא הולכת רגע לשירותים. איך שהיא נכנסת לשירותים היא מרגישה משהו מוזר. וזה נראה לה סתם עוד תופעה הריונית. והנה, היא שוטפת ידיים ופתאום! יורדים המים! אמאל'ה!!!!! היא קוראת לאבא מהמקלחת והונג ישר קופצת גם.

כאן אני שוב אתן לאמא לדבר: 

השעה 21:15.  נכנסתי לבהלה! מה עושים? מה זה? איזה לחץ! הונג ישר החלה בפעולה ללא צורך במילים ובדיבורים- הביאה מגבת, ניגבה, ליטפה הרגיעה: "זה מצוין, זה אומר שתהיה לך לידה מהירה, איזה יופי", ואני רועדת כולי. מה עושים? ככה לבי"ח?

הונג ישר מביאה מגבת" מהר תלבשי ת'מכנסיים, תחזיקי אותי יאללה הולכים". וכמו באיזה סרט, כאילו מתרחשות שתי סצנות בשתי דירות שונות. באחת, אמא ומואיזי רגועים בסלון, ובשנייה מאחורי דלת המסדרון, נתי והונג מתרוצצים מחדר לחדר מכינים דברים, בעוד אני באמבטיה מנסה להבין מה עושים עכשיו, ומכוונת את נתי היכן נמצא כל דבר.

בשלב מסויים, אמא שלי קולטת משהו, ובאה, ואז נתי אומר לה בשקט: " ירדו לרחלי המים, אנחנו נוסעים לאיכילוב". אמא ישר אומרת שהיא באה. "רק אני לוקחת את הסריגה".

בדרכנו החוצה, מואיזי מבין מה הולך, נשאר אחראי על אביה ורוני שישנות כבר מזמן. שאר האורחים מאחלים לידה קלה. אני רצה מהר לתת נשיקות לקטנות שלי, ויאללה לאוטו.

אנחנו כבר באוטו. הונג מתיישבת מאחורה לידי, עושה לי עיסוי בגב שהחל לכאוב מהצירים, שהתחילו בבת אחת. אני רועדת כולי, כאילו אמצע סיביר ומבקשת מנתי שכבר נגיע (הנסיעה כולה 10 דקות...) לא מחכים לאמא. וצוחקים בדרך, איך בכלל יכולנו לחשוב לנסוע לירושלים. ומזל שהכנו תיק...

מגיעים לבי"ח. הונג ואני יורדות לקבלה ונתי מחנה. איך שאני נכנסת שואלים "את אחרי קיסרי, כן? אז את לקיסרי עכשיו? " ואני עונה במין אומץ שלא ידעתי שיהיה לי: " לא! מה פתאום! העובר במנח טוב, אני מנסה לידה רגילה!"

וישר, למיון.

שם מתחילם לתזז את נתי ואת אמא שלי, שהגיעה בינתיים, ב"תלך, תביא" מסמכים, בדיקות, תירשם וכולי. בינתיים אני מחליפה לכותונת, והצירים הופכים לחזקים יותר ויותר כל 5-3 דקות. מה זה??? אף אחד לא הכין אותי שזה כזה פתאומי, שזה בא מהר כ"כ ושזה כל כך כווווואאאבבב!!!

אחות בודקת: נראה לי שזה מים מקוניאלים, אני שנייה הולכת לקרוא לרופאה. מגיעה רופאה מקסימה, ד"ר אמיר, שמספרת לי כי יש לה שלישיה (!) ואני מתוך הצירים מנסה להתבדח... היא אומרת חד משמעית שזה מים מקונייאלים, ואין מצב שאני יורדת מהמיטה עד ללידה.

מה???

מה עם כל תרגילי הכדור/מקלחת/מסאז'ים של הבעל התומך, שעבר את כל שיעורי ההכנה בהצטיינות יתרה. אין מצב! התכוננתי, הבאתי וידאו, ספרים, שיננתי את כל הקפיצות. לא יכול להיות!

הצירים מתחילים להיות תכופים יותר והכאבים בשמיים! אני לא מצליחה לחשוב על כלום רק על התגברות על הכאב. אפירודל, אפידורל,אפידורל!

הרופאה אומרת שלמרות שיש לי רק פתיחה של סנטימטר מגיע לי אפידורל, כי לפי המוניטור ולפי הפנים שלי, אני עם צירים היסטריים וזה לא הוגן שאני אסבול ככה.

אני מסכימה!

מעליי, עדיין מנסים לתזז את נתי ואמא. אני לא מצליחה לעזוב את היד של נתי ומדברת איתו בעיניים שייתן לאמא שלי לסדר, כי אני חייבת אותו לידי. היד שלי פשוט "הותכה" ליד שלו - אין אפשרות לנתק... מסכן, מעכתי לו אותה כהוגן! הונג עושה לי קומפרסים עם המגבת (ותודה למדריכה בקורס המזורז - זו הברקה) ואני מרגישה שאנחנו באמצעו של קיץ ומבקשת שיפתחו חלון.

מהחלון יורדות טיפות, ויש ריח ורעש של גשם שמשמח ומרגיע אותי מאוד! איזה כיף, אולי אני אלד בגשם זה כ"כ מרגש... (מתברר שזה היה אולי, השבוע החורפי היחיד הגשום בשנה זו). אחרי שכולנו הסכמנו כי מגיע לי אפידורל, ואחרי שחתמתי שאני אחראית לכך שאני מנסה לידה רגילה אחרי קיסרי לאור כל ההפחדות והכסת"ח של בי"ח, ואפילו הצלחתי להשחיל ולהשוויץ בידע ש"שימו לי לפחות אינפוזיה שאנ'לא אצטרך לחכות עם האפידורל"...

חוזרת הרופאה ואומרת ": אני כ"כ מצטעת, אין חדרי לידה פנויים, ואני לא יכולה לתת לך אפידורל כאן". הצילו!!!

שעתיים וחצי! של צירים איומים כל 3 דקות, ללא שום דבר ואין מקום בחדרי לידה. בסוף ד"ר אמיר קיבלה עצבים ועלתה בעצמה לחדרי הלידה, הרימה קצת צעקות ויאללה לחדר לידה. יש! נשמתי לרווחה עוד מעט באה הישועה - המחט של האפידורל!

24:30 - הגענו לחדר לידה, אמא והונג נשארו לשבת בחוץ. וניסינו להתארגן בין ציר לציר. אני כבר התחלתי להסתמם רק מהמחשבה על האפידורל ולתכנן עם נתי אלו סרטים נראה.

ובכן, איך שהצלחתי לעבור למיטה בחדר, התחילו צירים מטורפים, כל דקה-שתיים. וכל כמה דקות, נכנס רופא ומילדת שבאו לבדוק ולהתנצל ש"יש המון עומס, לא יודעים מה קרה הלילה! אבל עוד מעט והמושיע מגיע". איזה עוד מעט ואיזה נעליים. האמת שהצלחנו להתבדח עם רופא שביקר בוויטנאם והצליח להשכיח ממני לדקה (בדיוק זו שבין הצירים) שאני בלידה... ככה העברנו קצרות, חוויות על נופי וייטנאם.

ניסיתי כל כל פוזה אפשרית להקלה, וכלום לא עובד. לא הצד ולא רגליים פשוטות. הדבר היחיד שהצליח קצת למתן היה שאני יושבת בישיבה חצי מזרחית, ונתי עומד מולי בקצה המיטה ומושך אותי בידיים כל פעם שהציר מתגבר.

הצירים כאבו מקדימה, ומאחור, מכל עבר, ולא יכולתי לרדת מהמיטה! כלום. לא הצלחתי לדבר. רק זכרתי איך חברה שלי הסבירה לי לנשום ואיך התאמנו בקורס, וזה כל מה שיכולתי לחשוב עליו.

מדהים איך כל פעם שנגמר ציר, את בטוחה שזהו. אין יותר. אך לא ולא...

ככה "התענגתי" במשך שעה וחצי.

וסוף כל סוף, אחרי שהשבעתי את נתי, כי אם עד השעה 2 -3 לא בא מרדים, הוא דורש ניתוח, כי אני לא עומדת בזה יותר. בשעה שתיים הגיע המרדים. רק למראהו, כבר כאב לי פחות...

אני, עם כל הסיפורים של "איך לא מרגישים כלום, ואת באופוריה, ואיזה כיף זה", כבר התחלתי להתמסטל מזה שהוא החדיר את המחט לגב. אפילו הצירים שהיו תוך כדי לא העיבו על הציפיה. הייתי ממושמעת לגמרי. הרי עוד שנייה אני יכולה לנוח ולהזמין שייק פירות (שאני בכלל לא סובלת, אבל מה זה משנה, אה?)

האפידורל בפנים.

אני מתחילה להרגיש איך הגוף מתחיל להירגע, אבל רגע! היי! הרגשתי את הציר הזה! הלו?! מישהו??

מה העניין? האחות אומרת שזה לוקח זמן ושאתן עוד מנה לעצמי.

או.קיי., אני אופטימית.

היי אתם שם? אני שוב מרגישה אחושלוקי!! אבל זה רק בצד ימין! בעוד צד שמאל רדום בשאנטי.

מייעצים לי לשכב מצד לצד, אני שוכבת וזה כואב לאללה! אני לוחצת לעצמי מנות ללא סוף (לא שזה יורד, הרי זה גם מדוד...) איפה המרדים, איפה?

בנתיים, בודקים- אני בפתיחה של 4! יססססס!! השעה 3:00 אבל היי, זה כואב תופת.

בשלב זה, אני מוצאת את עצמי מלופפת למעקה השמאלי של המיטה, נושמת אוטומטית את נשימות כיבוי הנר, ונזכרת בשלבים שקראתי בחוברת ההדרכה של הקורס באיכילוב (ושוב: תודה תודה תודה לקורס המזורז ,לחוברת ולמדריכה - זה פשוט הצלה!) מנסה להתרכז, וממש להיכנס לתוך הגוף והכאב.

בשלב מסויים אני מוותרת על הרעיון, שפינטזתי שנתי יישב לידי, ויקריא לי בשלווה ובנחת פרקים מתוך "בראשית" של מאיר שלו.

אני כנראה בשלב המעבר, אני מנסה לשחזר ולנסות לשמור על שפיות. בשביל להיות יותר בשליטה ובפחות חוסר וודאות, אני מבקשת מנתי שיוציא את החוברת, שאדע לאן פני מועדות. אבל הכאב חזק מידיי.

אני צועקת לנתי בשקט: "תקרא לרופא, תקרא להם מהר מהר, אני מרגישה שהוא יוצא לי מהטוסיק..." אני מתחילה ממש ממש להילחץ, אני לא יכולה ללדת ככה עם חצי אפידורל... זה מרגיש ממש כמו צירי לחץ. אמא!!!

נתי לוחץ על הפעמון ללא הפסקה. נכנסת מיילדת, עדיין לא זו שלי (את שלי פגשתי אולי פעמיים עד עכשיו), כי שוב, היה מלא עומס והן התחלפו כל הזמן...

היא בודקת, מסתכלת על השעון - רגע, את בפתיחה של 9!! בחצי שעה! השעה 3:30. אני שוב מתחננת, בבקשה תנו לי עוד אפידורל, אני מרגישה את הצירים טוב טוב...

והנה, הגיע המלאך הגואל, נתן לי עוד מנה והנה הגיע הרגע שכל מקבלות האפידורל סיפרו לי עליו.

קצת שקט...

אבל לא להרבה זמן. די מהר הגעתי לפתיחה מלאה. השעה 4:00. המיילדת אילנה עם הבנדנה נכנסה לפעולה. בדקה את המוניטור ואמרה: תשמעי, מתחילים לך צירי לחץ אמיתיים. אם את רוצה במשמרת שלי ללדת, את צריכה להתחיל לעבוד.

אבל רגע! הבטיחו לי קצת לנוח, סרטים, נרות, בלגאנים- איפה? וככה, היא בודקת, ואומרת כי הראש עדיין גבוה, אז אפשר ללחוץ, אבל זה יקח עוד זמן.

תוך כדי, היא אמרה שהיא חייבת לצאת ליולדת אחרת ושאני לא אלחץ בנתיים. ואני נשארתי עם פה פעור וסימני שאלה??!!! לא ללחוץ? מה, זה אומר שאני ככה, נשארת עד שהיא תחזור?

ובכן, כן. כנראה שהמיילדת יודעת יותר טוב. מה אכפת לי. אני בכל מקרה לא מרגישה כאבים חזקים, מתאים לי.

איך שהיא מגיעה חזרה, אחרי איזה 20 דקות. היא מכריזה שהראש למטה וזה הזמן לעבוד.

אני בשכיבה על המיטה, והיא אומרת כל פעם שאני מרגישה לחץ להודיע ותוך כדי היא מסתכלת במוניטור.

היא משמנת ועושה מסאז'. בשלב מסויים, אני רואה שהיא נשענת לי על הרגליים " אוי, אני עייפה, ולך אין צירים פתאום. מה יהיה? קדימה עיסוי פטמות!" אני והיא ביחד ותוך שנייה הצירים חוזרים. כל הזמן הזה היא משמנת את האזור ואומרת שהיא תנסה הכל כדי לא "לחתוך", אבל אם אין ברירה היא תודיע...

ואילנה מתחילה בהוראות מפורטות, איך וכיצד ללחוץ, מתי, כמה ולמה, והיא כ"כ מלאת מוטיבציה שנתי אומר, שהוא עצמו כמעט ילד מרוב הלחיצות והשכנוע...

בשעה 5 ועשרים בבוקר יום שלישי, התחילו צירים שהרגשתי ועוד איך - אומנם לא כואב, אבל לוחץ אימים!

היא נותנת לי להרגיש את הראש של התינוקי. ואני מתמלאת אנרגיה ומחליטה שזהו, אנחנו כבר עוד מעט שם.

אילנה מפקדת במרץ : " תחזיקי את הרגל, נתי, לא לעמוד ולעודד סתם! לעבוד! תחזיק את הרגל השיניה! ורחלי, קדימה לדחוף חזק חזק, לקחת נשימה, לעצור וללחוץ! קדימה, קקי גדול!" אני מנסה לגייס את כל זכרונות העצירות שלי ולוחצת את נשמתי.

ובקריאה אחת: "הנה, עכשיו הראש כבר כאן, קדימה חזק!, אני חייבת לחתוך, אחרת תקרעי לי..." אני נאנקת: "או.קיי" ובצעקת "איי איייי" שלא ידעתי שקיימת בי, לחצתי והרגשתי שכולי נקרעת שמה. ופתאום, בלי הכנה מוקדמת, הקלה מיידית, בכי קטנטן והיצור הכי עדין, נעים, מכורבל, בראשיתי, וחמים מונח לי על הבטן!!

יצאו ממני יבבות ובכי של הקלה ושמחה, וראיתי את נתי עומד לידי מחייך, נרגש עם דמעות בעיניים, צוחק צחוק ובכי של הקלה, ושנינו מסתכלים בפלא הזה: אני לא מאמינה! הוא פה!

כזה קטן, חמוד מדהים! עם קולות קטנים וחמודים. תוך דקות קטנות הוא כבר על הציצי, יונק במרץ. מה נגיד? התאהבתי מייד!

אפילו המיילדת אמרה בהתלהבות שהוא כ"כ ברור ומתוק להפליא. נקי ועדין.

זו חוויה, עילאית, כואבת ומדהימה, שעברה, ברוך השם, במהירות, ושונה כ"כ מניתוח קיסרי. אבא היה פשוט הוא. יודע לקרוא אותי ללא מילים רק במבט. אין עליו בעולם!

מייד כשיצא, כל השמות שחשבנו עליהם, נפסלו... רצינו רק שם שיתאר את היצור המתוק והמכורבל הזה, הנעים והעדין שיצא לעולם ביום שלישי, בשעה 5:43 לפנות בוקר. ביום גשום בת"א כט תשרי 28 באוקטובר. כך הוחלט על שמי בברית שנערכה בבית כנסת בתל-אביב. שבועיים אחריה כבר חזרנו לוייטאנם.

אני, נעים להכיר, הנסיך לבית ברוקס. האח הקטן של אביה ורוני. נועם אליה.

Made in Vietnam אבל סוג א' א'!

 שליחת סיפור לידה