אמא לשניים 2: ארבעתנו ביחד - ושנינו לחוד

לאחר שנולד תינוק חדש, מגיעה השאלה, מתי אפשר לצאת בערב ולהשאיר עם בייביסיטר / אמא / סבתא / דודה. השאלה מגיעה עוד יותר מהר כשיש שני ילדים בבית, וזמן איכות עם בן הזוג הופך להיות הכרחי כמו אוויר לנשימה.

עם בני הבכור, כצפוי, לקחה לנו שנה עד שהשארנו אותו לישון אצל הסבתא, אחרי שצירפנו לו חוברת הוראות מפורטת שלא הייתה מביישת שום פקודת מבצע, וכמובן, הבטחה לקבל עדכונים שוטפים כל שעתיים מה וכמה הוא אכל/שתה/ישן וכו'. גם היציאות בערב לא נראו לי כל כך דחופות וחשובות, כדי להשאיר אותו, ולוותר על עוד ערב שבו הוא נרדם לי על הכתף, ואני מסניפה את הריח המשכר שלו. בעלי תמיר ניסה לגרום לי לצאת מהבית בכל מיני תחבולות, אבל אני בשלי: "יגיע הזמן גם לזה". לכן, כשבאתי אני, מיוזמתי, בערך חודש לאחר הולדת בננו השני, והצעתי לצאת בערב, תמיר היה מופתע אך מייד קיבל זאת בחיוך וקפץ על ההזדמנות.

אבל, תוכניות לחוד ומעשים לחוד. להשאיר שניים זה לא כמו להשאיר אחד. הבייביסיטר שלנו, שבדרך כלל שמרה על הבכור, חשבה שהיא מעתה מופקדת על שניים. אבל למרות זאת זה נראה לי קצת מוקדם ומלווה במספיק אירועים בלתי צפויים, שעלולים לקרות בדיוק בזמן שאזמין לי כוס קפה משובחת. אז בפעמים הראשונות לקחנו את התינוק איתנו, וכשהגיע מבול חתונות הקיץ, הבנו שהגיע הזמן לטבילת האש.

מיד פתחנו יומנים עם ההורים כדי לשריינם לבייביסיטר. ואכן ביציאה לחתונה הראשונה,( שגם הייתה של הבחורה שהכירה בינינו, כך שהייתה כאן סגירת מעגל), התייצבה כל המשפחה כדי לשמור על הגוזלים. אחד על הגדול, אחת על הקטן ואחת שתשמור על כולם שלא ישתגעו. אני אישית הצלחתי ליהנות, שתיתי, אכלתי, רקדתי, אך כשהגיע SMS שבישר לנו ששניהם ישנים, כבר הרשיתי לעצמי ליהנות באמת. מאז, שגרת החתונות הפכה להיות זורמת, ואנחנו יוצאים רגועים, ובטוחים שהילדים בידיים טובות.

נגמרו החתונות ואנחנו בעונת החורף. אתם יודעים איך זה, אם לא ממש מוכרחים, לא בהכרח יוצאים. גם לא נעים מההורים לבקש עזרה כל שני וחמישי... אבל שיחה עם חמותי בטלפון, שאנחנו לא מספיק מבלים ושלא נתבייש לבקש את עזרתה, הבהירה לי, כי מצבנו לא טוב, ושכדאי להתחיל לתכנן וליישם. גם ככה ההורים יוצאים ומבלים יותר מאיתנו, וכל ערב שישי הם בחוץ עד השעות הקטנות, יודעים בדיוק מה קורה בעיר, איזה מסעדה נפתחה, ובאיזה פאבים יש הופעות חיות. לפעמים תמיר ואני מסתכלים זה על זו ולא מבינים אם אנחנו חיים על אותו כוכב. גם ככה הסרט האחרון שראינו בקולנוע נמצא על מדף הדי וי די כבר לפני שנתיים.

אז קבענו מראש לצאת, למסעדה, עם הרצאה על יינות וכו', ערב מסודר שמתחיל בשעה שמונה. ובכן, להיות בתל אביב בשמונה זה דבר בלתי אפשרי. הבית נראה כמו שדה קרב: מהר, להספיק לקלח את הקטן, ואז את הגדול, ולהכין לגדול את ארוחת הערב כמו שהוא אוהב, ולקטן את הבקבוק כמושאנחנו מקווים שיאהב. למצוא מה ללבוש, כי הרי לא הספקתי למדוד קודם לכן (לא שמאז הלידה המלתחה שלי כל כך מגוונת), ואז להגיד לתמיר שהחולצה שהוא לובש לא מתאימה למכנסיים, ורגע... התינוק פתאום נרדם! מה עושים? הוא אמור לישון רק בשמונה ורבע!!! והגדול קשה לו להיפרד, ו...אוף, שכחתי להתיז בושם ולמרוח ליפ גלוס (אני הרי בלי תינוק על הידיים, אני יכולה סוף סוף לשים) והכל נראה לי פתאום לא שווה את המאמץ לצאת מהבית.

תירגעי! אני אומרת לעצמי, עוד מעט נהיה באוטו, והכל יהיה בסדר. ואכן, לא יודעת איך, אמנם באיחור של עשרים דקות ועוד שלושים בפקק בלתי צפוי באילון – הגענו למסעדה. ברור שהחברים שאין להם ילדים כבר היו אחרי כוס יין וסלסלת לחם וחמאה...

עייפים ומרוצים חזרנו הביתה. אפילו בשעה סבירה, והודינו מקרב לב להורים. למחרת, קיבלנו טלפון מהם, שהמתנה לחנוכה תהיה הפעם יום כיף זוגי בספא, שיהיו לנו כמה שעות טובות להתפנק ולהוריד טורים... אוי, כמה הם צודקים!!! כנראה שהם זוכרים איך גם הם היו עם שני ילדים קטנים...

ולסיום, היינו במסיבת חנוכה של הבכור. השארנו את התינוק בבית כדי לתת לו תשומת לב בלעדית, והיה פשוט תענוג. הילד, שבשנה שעברה לא הפסיק לבכות, כי איבד את כתר הנר מהראש ונבהל מהריקודים בחושך, נהיה בחור קטן בעל ביטחון, רוקד את כל התנועות ושר את כל המילים, ואני ישבתי והתמוגגתי. לא יכולתי להפסיק לנשק אותו, ופשוט נהניתי מכל רגע.

הרגעים האלה, שאני נטו איתו, קשובה לו, ונמצאת שם בשבילו, הם מדהימים. היומיום כל כך שגרתי ועמוס ועם שניים אני מרגישה שאני לא נמצאת מאה אחוז עם אף אחד מהם, ובמסיבה פשוט יכולתי להיות איתו, להסתכל מהצד – ולהתרגש.

חג שמח!