ילדתי תינוקת מקסימה, ובאופן מאוד טבעי וכהמשך לתכניותיי המקוריות, נשארתי אתה בבית גם לאחר חופשת הלידה, וכולי מוצפת בעייפות, מהולה בכיף לא נורמלי, ומצוידת בשקיות לתפארת מתחת לעיניי.
לאחר חצי שנה, מצאתי עצמי רושמת את הגוזלית לגן. לגן? אני עצמי לא האמנתי שאני עושה צעד כל כך קיצוני והיא כל כך קטנה וחסרת אונים. רשמתי, אך לא הבנתי איך אצליח לשחרר אותה. התנחמתי בעובדה, שהמועד עוד רחוק.
עברו עוד חודשיים והנה ממרום שמונה חודשים בבית, גיליתי כישרון חבוי בתוכי – הכישרון לטפס על קירות. כן, גם אני יכולה אחרי שמונה חודשים בבית, מול אתגר אינטלקטואלי בן שמונה חודשים, בין קלטות לילדים ושירי קטנטנים, להפוך להטוטנית כנגד חוקי המשיכה. מזל שיש קבוצת תמיכה לאמהות צעירות, אחרת הייתי גם שוכחת איך בונים משפט נכון תוך כדי שיחה.
אט אט שמעתי את תאי המוח שלי זועקים תוך גסיסה איטית וארוכה, ומתים בזה אחר זה, והגעתי למסקנה, שדי מיציתי את עניין ה"בבית עם הקטנה" ואף יותר מזה. שלא תטעו, הקטנה הייתה מתוקה ובסך הכל תינוקת די נוחה ורגילה, אבל אני כבר הזיתי על אי בודד או לפחות, רחמנא ליצלן, על קצת פרטיות וחיים משל עצמי, וכבר שיוועתי ליום הראשון שלה בגן, על מנת שאוכל, סוף סוף לחזור לחיי המקצועיים ולמצוא עבודה.
ספטמבר הגדול הגיע ואיתו ההתרגשות הגדולה המהולה בחרדות חדשות שמא תחווה חרדת נטישה או חלילה הזנחה בגן, או כל חרדה שמוח של אימא מסוגל למצוא בהקשר הזה.
מה אומר ומה אגיד - לי היה קשה יותר מאשר לילדה, שראתה בגן הילדים כיף וחוויה חיובית (תודה לאל, טפו טפו טפו) אבל עכשיו הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולמצוא עבודה, בשעה טובה.
קורות חיי המקצועיים (והמעודכנים ב "נשואה +1") נשלחו להנה ולהנה, ודי מהר, לשמחתי, הגיעה הצעה שלא יכולתי לסרב לה - .חברת היי-טק בעיר סמוכה, משכורת ותנאים מנקרי עיניים ואפילו השעות פחות או יותר גמישות, נו, לא יכולתי לבקש יותר, ומן הסתם הלכתי על זה ואף התקבלתי די מהר.
בחודש הראשון הייתי בהיי לא נורמלי בכל זאת עבודה חדשה, תחום עיסוק שונה, האדרנלין שוב זורם ומחממם את גופי, כיף לי לקום בבוקר ולרוץ ממקום למקום - אשת המקצוע המפרנסת והפעילה חזרה הביתה בשמחה רבה!!
ואז... טלפון ראשון מהגן. הילדה עם חום וצריך לצאת מהעבודה ולקחת אותה הביתה וגם להיות איתה בבית כמובן.
בבת אחת אספקת האדרנלין פחתה לאפס, וההתרגשות הוחלפה בערבוב רגשות של "יואו, איך לא נעים. טוב, אין מה לעשות, הבובה המסכנה שלי מרגישה לא טוב, והיא צריכה את אימא ואת החיבוק, וחוץ מזה בעבודה לקחו בחשבון, שאני אם לתינוקת, ויכולים לקרות מצבים כאלה. יהיה בסדר.
זה היה בפעם הראשונה, והשנייה, והשלישית. טוב, וגם ברביעית.
כשכבר הפסקתי לספור את כמות הפעמים שנאלצתי להעדר בגלל סעיף "מחלת ילד" וכבר הגעתי בעצמי חולה לעבודה רק כי לא נשארו לי ימי מחלה לקזז, וכבר ממש לא נעים לי להיעדר שוב, זו כבר נהייתה בעיה, וה"יהיה בסדר" הוחלף ב"בטוח יפטרו אותי בקצב הזה. מה עושים?" חוסר אונים מוחלט ותחושת מתח מעיקה, שגם גיוס הסבא והסבתא לעזרה לא ממש הפיגו.
חודשיים וחצי. חודשיים וחצי יותר מדי ותחזיותיי השחורות התגשמו. מספיק שאדם אחד באירגון לא מבין באיזה מצב את נמצאת או שלא ממש מעניין אותו וזהו, החלה הספירה לאחור.
אז אני שוב בבית והילדה בגן. מוצאת עצמי מפנטזת על מקום עבודה בו לא ישפטו אותי על ימי היעדרות בשל מחלת ילד ויבינו שעם כל העזרה המוצעת מסביב כשילד חולה אימא היא האופציה הראשונה והפרקטית ביותר (ולפעמים אף היחידה כמו במקרה שלי) ומצד שני, לשבת בבית מחוסרת פרנסה זה לא פתרון ריאלי בכלל.
אז איך זה שאצל אחרים זה נראה כל כך פשוט וטריוויאלי ואצלי זה נראה כל כך מסורבל ולא מציאותי? מה אני עושה לא נכון? הלא מיליוני אמהות עובדות ומסתדרות איכשהו.
מה הלאה? מה עושים? מצד אחד אני כאם לא רוצה "להפקיר" את ביתי האהובה ומצד שני אני מבינה גם את המעסיקים שבסך הכל רוצים שהעבודה תתבצע ללא עיכובים ותירוצים, (ובינינו, ישנם מעסיקים שלולא העלות הזולה הגלומה בהעסקת נשים לא היו מעסיקים נשים כלל), האפשרות של להעסיק מטפלת שתהיה בסטנד-ביי עולה לי כבר יותר מהשכר שאני מרוויחה יחד עם עלות הגן והעזרה של הסבים והסבתות מוגבלת מאוד. בקיצור דילמת האם, במקרה שלי אינה פשוטה כלל וכלל, וחוסר האונים השתלט לחלוטין. ובינתיים אני יושבת, חושבת על פתרון, כותבת וגם מפנטזת. מותר, לא?
