סיפור הלידה של עוז

מאת: נורה 28 
צילום: נורה 28

יום שישי, 23/02/07 – תל"מ, ואין אפילו ציר אחד... בצהריים עוד אני ואבא עשינו קצת סקס.. אולי יזיז משהו...

בערב ראינו קצת סרטים, וב-1 בלילה כשכבר חשבתי ללכת לישון, התחילו הצירים. בהתחלה כל 15-20 דקות, וחשבתי שזה כמו תמיד, צירים לכמה שעות שנעלמים כמו שהגיעו, הסתובבתי קצת בבית, ישבתי על הכדור וחיכיתי.

בסביבות 3 כבר הצירים מתקרבים, כל 8-10 דקות, וחשבתי לעצמי בהפתעה שאולי הפעם זה אכן זה! קצת הייתי לחוצה, כי אורנית, הדולה שלנו היתה בחופשה בים המלח, אבל אמרתי לעצמי שזה בטח ייקח עוד זמן, והיא תספיק להגיע. שלחתי את אבא לישון קצת, והמשכתי לסבול. (ותודה לאורנית על הנשימות... בלעדיהן לא הייתי עוברת את זה).

ב-5 בערך כבר הזמן מתקצר בין ציר לציר, ממש כל כמה דקות, ואני הולכת להתקלח.

ב-6 כבר הערתי את אבא, שיתקלח ונצא לבי"ח, כי הצירים ממש מתקרבים.

בינתיים עדכנתי את אורנית, שאנחנו יוצאים לבי"ח ונהיה בקשר.

כשנעלתי את הדלת אמרתי לאבא : "אנחנו יוצאים 3, ונחזור 4". שמנו את נועם אצל סבתא, ונסענו לבי"ח מאיר.

כבר בקבלה התחילו הבעיות, כשגילינו שהפתיחה היא רק 1.5 והראש עדיין משוחרר, כלומר, לא בתעלת הלידה. והרופא אמר שעקב הניתוח הקודם, ריבוי מי שפיר, והראש שעדיין לא התבסס, מאד מסוכן ללדת לידה וגינלית, והוא ממליץ על ניתוח. לא הסכמתי לשמוע בשום אופן, וחתמתי שלמרות ששמעתי את הסיכונים אני מוכנה ללדת לידה וגינלית.

אשפזו אותי בחדר טרום לידה, והתחלתי בטלפונים לאורנית, ולסבתא שלך, בוכה כי כל ההריון תיכננתי לידה רגילה, ורוצים שאעשה קיסרי. אבא שלך גם ניסה לשכנע אותי, אמר שמפחד שיקרה לי או לך משהו, ולמה לקחת סיכון.

פתאום נכנס איזה פרופסור, שניסה שוב לשכנע אותי להסכים לניתוח קיסרי, ולבסוף, לאחר דיונים עם כל הצדדים, ביקשתי שישחררו אותנו וניסע לבילינסון, כי אם כבר קיסרי ואשפוז של 5 ימים לפחות קרוב לבית, שיהיה לאבא ולמשפחה נוח לבקר אותנו. באמת חתמתי על טופס שהשתחררתי על דעת עצמי , הודעתי לסבתא, לאורנית, ונסענו לבילינסון.

בבילינסון הפתיעו אותי לטובה, כשאמרו שלניתוח תמיד אפשר להיכנס, למה שלא ננסה לידה רגילה. וסיכמנו שנחכה עד 12 (שאז כבר אהיה מספיק שעות בצום לניתוח), ואז לפי ההתקדמות, נחליט מה עושים.

הכניסו אותי לחדר לידה, חוקן, עירוי, וקראו למרדים לתת לי אפידורל. עד שהגיע האפידורל, אבא עזר לי עם הצירים, עשה לי מסאז', ונשם איתי ביחד, אפילו שכשאורנית היתה להדריך אותי איך לנשום, אמר שזה טיפשי...

ב-12 הגיע הרופא, והבנו שיש קצת התקדמות, כבר נכנסת לתעלת הלידה, הפתיחה כבר 3, בקיצור, יש מצב לנסות לידה רגילה. הרופא, ד"ר הורוביץ, אם אני לא טועה, רצה לפקוע מי שפיר, כדי לקדם אותך עוד בתעלת הלידה, וחייבת לציין באמת שהוא היה מקסים, וכל דבר התייעץ והסביר לי, כדי שאדע מה אמור לקרות ואוכל להחליט. הסכמתי, פקעו את מי השפיר, חיברו לך לראש מוניטור, וחיכינו להתקדמות.

לקראת הערב כבר החליטו לתת זירוז עדין, למרות שבדר"כ אסור אחרי קיסרי, כי הדברים לא זזים... ולאחר זירוז, ואיזו תרופה לריכוך צוואר הרחם, הגענו לפתיחה של 5 שפשוט נתקעה...

בשעה 1:30 בלילה, בדיוק 24 שעות אחרי שהתחילו הצירים, החליטו שאין ברירה, וחייבים לנתח. הורידו אותי לחדר ניתוח, החליפו את האפידורל בחומר אחר... וממש כמה דקות אח"כ ב-1:45 ב-25/02/07 הוציאו אותך, הראו לי אותך לכמה דקות... כמובן, שהתרגשתי ובכיתי. אחרי שניקו ובדקו אותך, הראו לי אותך שוב, ויצאת למחלקה בליווי אבא שחיכה בחוץ. אותי בינתיים סגרו, והעבירו להתאוששות, ואח"כ למחלקה.

אבא הלך ונתן לי לישון, וביום א' בצהריים כבר ירדתי מהמיטה, ובדיוק כמה דקות אח"כ הביאו אותך אליי...  ישר ניסיתי להניק אותך, למרות שידעתי שעוד אין לי חלב, אבל ידעתי שפעולת היניקה תעודד את ייצור החלב, וכך אכן היה.

עוז שלי, נסיך קטן, למרות שילדתי אותך בניתוח ולא כמו שתיכננתי, הלידה שלך היתה חוויה מתקנת, כי הייתי מודעת ושותפה לכל ההחלטות, ולפחות ניסיתי.

אנחנו שמחים שהגעת אלינו, והרחבת את משפחתינו.

אוהבים אותך המון: אמא, אבא ונועם.