לידת בני שלי יקיר-חיי

מאת: אמא
צילום: אמא

אהבתי אותו כל-כך עוד בהיותו ברחמי. הרגשתי אותו גדל בתוכי, הרגשתי כל תזוזה שלו, כל בעיטה שלו, כאילו רצה לספר לי משהו, כאילו מחזיר לי אהבה. אהבתי אותו כל-כך עוד בהיותו ברחמי, איזו אהבה, גדולה מאין כמוה, אהבתי אותו כמו שלא אהבתי אף אחד כמו שלא אהבתי אף פעם. חיכיתי לו תשעה חודשים ארוכים ומיגעים, עם הריון בסיכון גבוה וסיבוכים במהלכו שלא היו קלים (אישפוזים ארוכים לסירוגין במהלך שלושת החודשים האחרונים).

והנה, הגעתי לשלב שבו נקבע לי תאריך לניתוח קיסרי, ואנוכי מאותו רגע ועד לשני באוקטובר (יום הניתוח) התרגשתי כל-כך, לא ישנתי לילות. אלו היו השבועיים הכי ארוכים בחיי, כל יום שעבר חשבתי עליו יותר, ציפיתי לו , חלמתי עליו , תיארתי לעצמי אותו, אהוב שלי יקיר-חיי.

ביום שלפני הניתוח חשתי ברע, חשבתי שאני מתרגשת מיום המחר, הרהרתי שאולי הציפייה מתישה אותי, אבל  הבנתי שלא, זוהי לא ההתרגשות ולא הציפייה, זה היה הוא שרצה לצאת, אלו היו צירי לידה, קטנים אבל כואבים ומציקים שהלכו והתגברו במהלך אותו היום. נסעתי לבית החולים וכשהגעתי הרופאים אשפזו אותי עד לניתוח. באותו הלילה לא עצמתי עין, כמו אהובה שמחכה לבחיר ליבה.

בבוקר תוך כדי ההכנות לניתוח נשמעה בכריזה הקריאה "חנית מלכה לחדר ניתוח"  לקחתי נשימה עמוקה וניגשתי לחדר הניתוח. היו שם חמישה אנשים: רופא מרדים, אחות, רופאה מתמחה, גניקולוגית ואנוכי. כולם היו עסוקים כל-כך, כל אחד ביצע  את תפקידו נאמנה ואני שוכבת על גבי במיטה במרכז החדר, מסכימה לכולם לעשות בי כרצונם רק לסיים את הניתוח ולראות אותו. לאחר רגעים קצרים מתחילת הניתוח (שנעשה בהרדמה חלקית)  נשמע בכי חנוק , ידעתי שזה הוא יקיר-חיי, בני שלי.

ביקשתי לראותו והאחות שסיימה לעטוף אותו הגישה לי אותו, זה היה הרגע לו חיכיתי, עיניי התמלאו בדמעות, היא קרבה אותו אלי, זה היה התינוק היפה ביותר שראיתי מימיי אלו פנים יפים, רציתי כל-כך לגעת ולא יכולתי מכיוון שידיי היו פרוסות לצדדים עם מחטים מהאינפוזיה והשד יודע מה עוד. ביקשתי לנשק אותו והאחות קרבה אותו אלי. נשקתי על מצחו, זו הייתה הפעם הראשונה שנגעתי בו, עיניו היפות היו פקוחות והוא הביט בי כאילו הכיר אותי, החזיר לי אהבה, הרגשתי שידע שאני זו שיצרתי אותו, שנשאתי אותו תשעה חודשים.

מימיי לא בכיתי כמו שבכיתי באותם רגעים, כבר התחלתי לחשוב שמשהו ב"ברז" של העיניים שלי מקולקל. אלוהים אדירים מה יצרנו, איזו יצירת מופת מושלמת, היצירה שלי, הדבר החשוב ביותר בחיי יקיר-חיי.

נפרדנו לאחר שרק הכרנו, הוא למחלקה ואני להתאוששות ולשינה טובה. כשנרדמתי לאחר הניתוח עיניו הגדולות, החומות והיפות לא עזבו אותי גם בשנתי, לא הפסקתי לחלום עליו , מאותו הרגע רציתי רק אותו כאילו ולא נשאר דבר בעולם פרט "ליקיר-חיי". רציתי להפוך את החלומות המתוקים עליו למציאות. רציתי כל-כך להתחיל להעניק את כל מה שאגרתי במהלך ההריון, רציתי כל-כך לקרבו אלי, לחבקו ולומר לו שאני אוהבת אותו הכי בעולם, יותר מכולם, רציתי כל-כך להניקו מכיוון שידעתי שזה הקשר בין אמא לבן, רציתי...  רציתי....

התעוררתי מהניתוח וביקשתי אותו אלי, בעלי הגיש לי את בני (מאושר כולו, כמו ילד בן חמש שקיבל את מתנת חלומותיו) נפגשנו בפעם השנייה, זה הילד הכי יפה שראיתי, יקיר חיי, היה כל-כך נעים להחזיק אותו, לגעת בו. ביקשתי להחליף לו טיטול על-מנת לראות אותו עירום, אני זוכרת אותו צנום ( משקלו בלידה 3,180 ). היה לי קשה לאחר הניתוח להרים אותו, אבל ישבתי והבטתי בו שעות עד שעברו הימים ויכולתי לתפקד.

הגענו הביתה וחשבתי להתחיל בחיים הנפלאים עם יקיר-חיי  אבל משהו השתבש... משהו הרס כל מה שרק ניסיתי לעשות...

לאחר שכתבתי את רגשותי ושיתפתי את כולם בחוויה נעימה ומדהימה זו, חווית חיי, יצירת בני ששמו בישראל יקיר-חיי . ברצוני לספר לכם שעדיין לא הספקתי להעניק לבני את כל-כולי, שלא הספקתי לקרבו אלי כמו שכל-כך רציתי, לא יכולתי להניקו וליצור את הקשר בין אמא לבן, לא הספקתי... פשוט לא הספקתי...  ולא בגלל שלא רציתי זה בגלל שיקיר-חיי נולד "בכיין" להגדרת רופאת המשפחה שלנו, אני לא הסכמתי עמה והתחלתי לגשת באופן אישי לרופאים פרטיים שיבדקו מה יש לבן שלי, מה קורה לו, זה לא ילד "רגיל", משהו לא תקין ואני חייבת לדעת מה.

עם הזמן גילינו שיש לו בעיה "קטנה" – הרניה שהסתבכה לחסימות מעיים ועם הזמן לניתוח בהיותו בן חודשיים, עקב הכאב של חסימות המעיים הילד היה מאבד חמצן (ירידה ל70% חמצן בגוף). הוא היה שוכב בטיפול נמרץ מכיוון שהשחיר בעקבות ירידת החמצן, ימים רבים של אישפוזים עד לניתוח וגם לאחריו. אושפזנו מספר פעמים מכיוון שבעיות נשימה נוצרו לאחר הניתוח.

ימים רבים בבית החולים שמנעו ממני את הגשמת החלום "אמא למופת". אותם ימים קרבו אותי לאלוהים, לשוכן במרומים. התפללתי כול יום לבריאותו של בני, התחננתי אליו שיבריא את "יקיר חיי". נשבעתי שיקיר-חיי יקום על רגליו וילך והכל יכנס לשיגרה אני יערוך סעודת הודיה לה'. והינה אני עומדת מול כל הקהל הגדול שהגיע לסעודת ההודיה, ומודה לקדוש ברוך הוא על שזכיתי בבני  לאחר שנה וחמישה חודשים, מהיום, רק מהיום אני מתחילה להיות האמא שרוצה להעניק, שרוצה להיות, שרוצה...