סיפור הלידה של שני

עברו 41 שבועות + 2 ימים ושום סימן לא נראה באופק...

אני כבר התייאשתי וחשבתי לעצמי שההיריון שלי יהיה הראשון בהיסטוריה שלא ייגמר לעולם. ואחרי שכל יום אני מבקרת ביחידה לאבטחת פילים (כמו היחידה לאבטחת אישים) כדי שיעשו לי אולטרה סאונד ומוניטור והרופא מודיע לי בחגיגיות שהכל סגור, חתום ונצור, הגיע יום שני (שגם בו ביקרתי במרפאה למעקב) ב-24/07/2006.

בשעה 20:00 בערב ירד הפקק הרירי. ואני, שכבר הייתי מיואשת טוטאלית, אמרתי לחצי, שאמרו בקורס הכנה ללידה, שאחרי הפקק זה יכול לקחת עד שבועיים. וכמה עוד אפשר לחכות? כעבור שעתיים בדיוק הופיע כאב מוזר ואני אמרתי לעצמי בלב: "לא יכול להיות שמתחילים צירים כ"כ מהר... אמרו שבועיים...."

כעבור 3 דקות בדיוק הכאב הופיע שוב ואז כבר הבנתי שאנחנו בדרך הנכונה.

ישבתי לי במיטה ואמרתי לעצמי שעד שזה יהפוך לבלתי נסבל, אנחנו נשארים בבית (אחרי כל מיני התרעות שווא שהיו כבר בעבר, הפעם נלך על בטוח).

בינתיים החצי ישן, ואני עושה תשחץ ומתזמנת כל 3 דקות, נושמת, נעמדת ונרגעת. בשעה 2 בלילה זה הפך לבלתי נסבל לחלוטין ואני חשבתי שהמפגש עם אלוהים קרב ובא ואם אנחנו עכשיו לא יוצאים לדרך אני עוד עלולה ללדת בבית. הערתי את החצי, אמרתי לו: "עכשיו קום" ויצאנו לדרך (הפעם היחידה שלא היה אכפת לי איך הוא נוהג).

התקבלנו במיון של בית החולים בלינסון ונכנסנו למוניטור שהיה ארוך ומייגע שאני כבר בוכה ומתחננת לקבל אפידורל. אחרי בדיקת רופא ב-05:30 נכנסנו לחדר לידה.

עם הודעה משמחת שהפתיחה כבר של 6!!! אמרתי לעצמי בלב (למרות כל הבכי והחששות וההקאות ) שכל הכבוד שהחזקת כ"כ הרבה בבית ועכשיו הדברים יתקדמו מהר.

ובסוף כל התהליך המפחיד הזה את הופכת להיות אמא ותזכי לראות את הדבר המדהים הזה שבשבילו חיכית 41 שבועות ושלושה ימים.

בחדר לידה קיבלה אותי מיילדת נחמדה (שהייתה בדיוק בסיום המשמרת) ששאלה אותי אם אני מעוניינת באפידורל. באותו רגע רציתי לשאול אותה אם לא כתוב לי על המצח אפידורל ועכשיייייייייייווווווווו!!! נכנסתי להתקלח כדי להקל על הצירים עד שהמרדים יגיע אבל בדיוק איך שהתיישבתי במקלחת, היא דפקה על הדלת, שהמרדים כאן, ואם אני רוצה אפידורל, שאני אצא. עברו כמה דקות, והאפידורל, כמו מתנה נפלאה ומתוקה, עשה את עבודתו כראוי, ואין שום זכר לכאבים שהיו.

זיפזפתי לי בערוצי הטלוויזיה (מלחמת לבנון השנייה – היה הרבה במה להתעדכן) מדי פעם לפעם המיילדת (השנייה) נכנסה להתעדכן במצבי, פוקעת את המים (כי למה שהם יזרמו אצלי באופן טבעי?) בשעה 12:00 היא הודיעה לי שהמשמרת שלה נגמרה ומגיעה מיילדת אחרת (3 במספר כי את השמות אני ממש לא זוכרת).

בשעה 13:00 מודיעה לי המיילדת שהגעתי לפתיחה הנכספת של 10 ושאני אכבה את הטלוויזיה כי אנחנו מתחילים ללחוץ בכל ציר שמגיע ואני לוחצת ולוחצת והזמן עובר וכלום לא מתקדם. והיא מודיעה לי שבלידה ראשונה נותנים להיות עד 3 שעות בפתיחה מלאה ואח"כ מתערבים אז כדאי שאני אעבוד קשה ואני שכל מה שעובר לי בראש (בגלל שאני לא מרגישה את הרגליים יש סיכוי שהן כבר שבורות כי לא ידעתי שהן מסוגלות להגיע למצבים שהן הגיעו) אמרתי לעצמי לעבוד? אני לא עובדת מספיק קשה? כמה זמן זה עוד יימשך? בשעה 16:00 בדיוק אחרי 3 שעות של לחיצות הודיעה לי המיילדת שהיא קוראת לרופא כי כלום לא מתקדם.

הגיעה רופאה צעירה ומעצבנת, שהחליטה שהולכים לוואקום. ואני, שהשבעתי את החצי שאם משהו מסתבך אני לא מסכימה לכלום חוץ מלניתוח, התחלתי להודיע לו שכאן ועכשיו הוא צריך להיות יותר אסרטיבי ושיקרא למישהו בכיר כי אני לא מעוניינת שהבחורה הזו תיגע בי. אחרי ויכוחים רבים, ושאין כבר אפידורל, ואני מרגישה כל ציר שבא וציר הולך (בערך 20 דקות של למה את מתעקשת? ואת יודעת מה הסיבוכים בניתוח? ובואי ננסה...) הגיע רופא בכיר עשה לי אולטרה סאונד והודיע לי שוואקום לא ילך אצלי, כי העובר במצג ראש לא נכון, ושהיא אפילו לא עברה את הספינות ואנחנו נכנסים לניתוח.

המיילדת התחילה להכין אותי לניתוח והעבירו אותי מיטה והתחלנו "לנסוע" לעבר חדר הניתוח כשאני לא מפסיקה לבכות. בחדר הניתוח קיבל אותי מרדים נחמד שהודיע לי שהמרדים הקודם נתן לי יותר מדי אפידורל (מה יותר מדי?) ושהוא לא יכול להוסיף על הכמות שהייתה והוא ייאלץ להרדים אותי בהרדמה מלאה.  שוב פרץ הדמעות שטף אותי, אבל אמרתי לו "תעשה מה שאתה רוצה, רק תסיימו עם זה כבר!". נכנסנו לחדר הניתוח, פרסו לי את הידיים לצדדים, אני זוכרת ששמעתי את המרדים שואל את הד"ר אם אפשר להתחיל, ואז הוא אמר לי לילה טוב. הפעם הבאה היתה שהוא אמר לי בוקר טוב, והשעה היתה כבר 18:00 בערב.

שני נולדה אחרי 41 שבועות, שלושה ימים, 19 וחצי שעות של צירים וניתוח קיסרי אחד בשעה 17:31 במשקל 3.410 ק"ג- יפה וחמודה.

ההחלמה היתה קשה והלידה קשה פי כמה, אבל שני (היום בת שנה ו-4 חודשים) שווה כל רגע של סבל ושל מאמץ. אני לא יכולה להגיד שאני מאחלת לידה כמו שלי, אבל אני מאחלת ילדה מדהימה כמו שני לכל אדם בעולם.

שליחת סיפור לידה