הלידה של תומר היקר

מאת: vanLoren 

זה היה עוד יום חם בקיץ, קמתי בבוקר והכל היה כרגיל, הייתי בשבוע 38, הריון ראשון, תכננתי יום לפני שאלך עם אחותי לקניות אחרונות לקראת הלידה, ולקחתי מבעלי את האוטו. כל היום הסתובבנו, היא ואני, בחום הכבד של יולי, עם הבטן הענקית שלי, עם כאבי רגליים אבל לא היה אכפת לי, כי ידעתי שאחרי הלידה לא אוכל כל כך להסתובב בחוץ, כל פעם שיתחשק לי. בצהריים אחותי חזרה איתי הביתה, הכנו צהריים וישבנו לאכול...

איך שבאתי לתת את הביס הראשון ... ממש הראשון... הרגשתי ברז מים נפתח אי שם למטה... ורצתי למקלחת לוודא שזה, זה-זה. יצאתי מבוהלת מהמקלחת וביקשתי מאחותי שתקח אותי לבית חולים כי אני עומדת ללדת. כל הדרך לשם מרוב לחץ לא יכולתי לחשוב, לנשום, הייתי בלחץ, הייתי מאושרת שסוף סוף אכיר את הנסיך הקטן שהיה בתוכי 9 חודשים, הרגשתי כמו בפגישה עיוורת, ומיליון מחשבות רצו לי בו זמנית בראש.

האם אצליח להיות אמא טובה, איך אחזיק תינוק כל כך קטן בין הידיים, איך אוכל לבדי לקלח אותו? האם אצליח להניק ? הגעתי בסוף לבית חולים עם כאב ראש...:-))

הגעתי ועברתי כל מיני בדיקות וביניהם לראות אם יש פתיחה , ולא הייתה אפילו חצי אצבע, אז אמרו לי להמתין וחיברו אותי למוניטור, הכל היה בסדר אבל לא הייתה פתיחה מספקת, אז החליטו להשאיר אותי בבית חולים, הרגשתי שם שהשניות לא עוברות, כל כמה שעות הייתה באה אחות לחבר אותי למוניטור לראות שהכל בסדר, ואין לי מושג איך בכלל עברתי את הלילה, כמובן ללא שינה, איך אפשר לישון מרוב לחץ?

בבוקר שוב בדקו פתיחה והייתה של 2 ס"מ, כנראה שתומר לא בדיוק מיהר לצאת (העיקר שיחרר את המים) בבוקר בשעה 10 לקחו אותי לחדר לידה כדי לעשות זירוז, וככל שהצירים גברו וכך גם הכאבים, הדופק של תומר ירד ולא היה יציב, הייתי שם שעות עם כאבי צירים בלי פתיחה עד שנשברתי וצעקתי, כמעט כבר בלי נשימה, שיזריקו לי אפידורלללל...

אוף זה היה מחריד, אני יודעת שיש נשים שממש לא מתרגשות מזה, ואני אפילו רציתי ללדת טבעי, בלי כלום, ממש להרגיש כל כאב וכל הרגשה, אבל אחרי שהתישו אותי הכאבים נשברתי לגמרי, נהייתי רכרוכית, ואני כבר ממש לא הגיבורה הגדולה, אז באה האחות מהר, להזריק אפידורל, (ובמחשבה לאחור זה היה יותר מזעזע מהניתוח עצמו) ולאחר כמה דקות צחקתי וסיפרתי בדיחות, שכחתי לגמרי שעד לפני כמה רגעים צרחתי מכאבים.

חיכיתי וחיכיתי שתומר כבר יצא... וכלום... לא הייתה התקדמות בפתיחה, אז בשעה 18 החליטו להכניס אותי לניתוח, ולזה בכלללללל לא הייתי מוכנה, הכוונה נפשית. לשמוע תמיד אפשר. בעלי הרגיע אותי, ליטף אותי ואז נכנסתי להגיון, שסוף סוף אכיר את הנסיך שלי תומר, אז אמרתי קדימה קחו אותי לניתוח, אין בעיה אני מסכימה וישר חתמתי על טפסים. בשעה 19 הוא יצא אל אור העולם, טוב, נו, בחדר ניתוח היה די חשוך, ואני זוכרת שהכריחו אותי להוריד את המשקפיים בניתוח ואני מרוב לחץ גם שכחתי לשים עדשות מגע לפני, וכשהביאו לי לראות אותו לא ראיתי כלום וצעקתי לאחות שתקח אותו מיד לבעלי שהוא ממתין בחוץ והוא יבדוק שהכל בסדר. ואז נרגעתי, כי ידעתי שהלידה מאחורי, ועכשיו עליי להיות חזקה בשבילו, כי לא שכחתי לרגע את הכאבים שהתחילו להופיע איך שסיימו לנתח אותי, זה היה איום, אבל עברתי גם את זה....

אז מה היה לנו? כאבי צירים, כאבי ניתוח, כאבי האפידורל המחריד, אבל בסוף בסוף הכל עובר. וכשאני מסתכלת על בני , ללא ספק הייתי עוברת זאת שוב. אז אני מאחלת לכל אישה הרה לידה קלה והמון אושר, ולזכור, שכל סיפור לידה שווה את זה.