רק לא קיסרי!

מאת: ליזי לב-שקד

סיפור הלידה של יובל, בני הבכור מתחיל בצהרי יום חמישי. שמתי לב שיובל או בשמו העוברי-פומיקי- לא בועט בי כמו תמיד מכל הלב. אז לאחר התייעצות עם חברה-פניתי למרפאת נשים וקראו לי למוניטור. שמו לב שיש האטות בדופק והפנו למיון יולדות. במיון  אמרו -בילבולי שכל! הכל בסדר! אבל, תגיעי לביקורת ביום ראשון למרפאת נשים.

יום ראשון... זה חג פורים! היתה לי תחפושת מדהימה של דוב ויחד עם ההריון זה יוצא ממש נפלא- דוב עם כרס ע-נ-ק-י-ת-!! התרגשתי מהתחפושת כל כך והייתי בטוחה שאחרי מוניטור נוסף עוז,אישי היקר, ואני חוזרים להתחפש וממשיכים ביומיום.  לאחר המוניטור במרפאת נשים והאטות דופק שממשיכות של פומיקי-הרופא המליץ זירוז לידה. עדיין הייתי באופוריה של תחפושת ולא לידה. לא קלטתי בכלל את המשמעות. הייתי בטוחה ששוב במיון יולדות יצחקו על המוניטור וישלחו אותי לתחפושת שלי.

טעיתי. במיון יולדות חיברו אותי למוניטור לכמה שעות ושלחו אותי לאכול משהו כי אני נכנסת לצום. צום?!?! מה צום?!?! עכשיו רק 11!! מה אני אוכל? לא רעבה!! ומה עם התחפושת? ומה פתאום זירוז? רציתי לידה טבעית!!

אז אכלנו שווארמה כדי שלא ארעב...

חזרנו להערכת משקל וזירוז. שני בלונים הכניסו לי וכשהם בפנים-מילאו אותם מים עד אפס מקום. בלשון המעטה- לא נעים!!! זהו. עכשיו לחכות לפחות 12 שעות. אולי קצת יותר. אולי קצת פחות.

נכנסנו לחדר יולדות - לא לידה. לא נתנו לי לקום מהמיטה כ"כ כי זה גורם להאטות דופק. אז שכבתי. משעמם. אמא שלי מנדנדת. רוצה לבוא. נכד ראשון. אבל זה חסר טעם. זה יכול להיות רק מחר.. אז עוז צפה בT.V- היה משחק כדורגל.. הציעו לנו ללכת לישון ולאזור כוחות. מי יכול לישון כשיש שני בלונים מפוצצים מים בתוכי? הסקלה של הצירים מגיעה ל-40 מתוך 100. לא רציני. הרחתי את השמנים הארומטיים שהבאתי.. שכבתי..  אולי נמנמתי. ב-6 בבוקר אני מצפה לשינוי..אבל אין.

הוחלט להוציא את הבלונים שגרמו לפתיחה של 1!!! כלום!!! אפילו לא התחלנו!! הוציאו את הבלונים ונתנו לי רשות לשטוף את עצמי. עוז הלך להתרענן קצת..זה יכול לקחת זמן. אחרי בדיקה נוספת החליטו על פיטוצין. בלית ברירה הסכמתי. אופס!!! הפיטוצין גורם להאטות דופק גדולות יותר. אז נפקע את המים. לפתוח רגליים.. נכנסת המסרגה. לא להיות בלחץ. לשחרר. לנשום עמוק. עוד קצת זמן עבר.. עוז הגיע. הרופא נכנס: "קיסרי!"

מה?!?!?! קיסרי?!?!?! מה פתאום?!?!?! התכוננתי ללידה טבעית!! בלי אפידורל!! עוז השקיע בעיסוי פרינאום בחודש וחצי האחרונים!!

אני בוכה.. לא רוצה. עוז מרגיע. אין ברירה. אני חותמת על הטפסים. עוז יהיה איתי. לא לדאוג. אמא במונית בדרך..חמתי כבר בדרך.. ואני בדרך לחדר ניתוח.הרבה חלוקים לבנים וירוקים. מרימים, מורידים,לפתוח רגליים,לשחרר, להתכופף, לא להלחץ, דקירה קטנה, קטטר, קשירות ידים, כיוון מיטה, עוז נכנס לבוש כרופא, מרימים את הפרגוד, עוז מלטף.. בכי של תינוק.

אושר שלא ניתן לתאר. ראינו אותו דרך עיניים מזוגגות דמעות.. כל כך קטן.

אני אמא!!! אני-אמא?!?!?! כן!!! יואו!!! לקחו אותו בכדי לנקות אותו וכבר הרגשתי כאילו לקחו לי חלק מהגוף. התגעגעתי אליו ורק ראיתי אותו. הביאו לי אותו נקי ועטוף בחיתול לבן. כמו מלאך קטן הניחו אותו על בית החזה. הוא הסתכל אליי עם עיניים פקוחות לרווחה. אין מילים לתאר את ההרגשה. שכחתי מכל 24 השעות האחרונות. שכחתי שעדיין מתעסקים לי בבטן מאחורי הפרגוד. הסתכלתי עליו והתמלאתי אהבה ללא גבולות. ללא תנאים. ללא מעצורים.

עוז ויובל הלכו לחדר תינוקות. נשארתי לבד בים של רגשות עזים וחוסר סבלנות לצאת כבר לראותו שוב. אמרו לי רק שההרדמה תתפוגג בשתי הרגליים,שזה משהו כמו שעה,תוכלי לעבור לחדר יולדות. נו!! תזוזו כבר!! אני מנסה בכוח. שוב ושוב. יופי!! רגל ימין זזה. אבל צריך גם את שמאל והיא בשלה. לא זזה. השעון זז והיא כמו גזע עץ. כמה זמן? נו כבר!!

סופסוף.. יצאתי מפה. העבירו אותי לחדר יולדות ויחד איתי כל המשפחה הקורבה חוץ מבני יקירי.. ביקשתי לראותו. להניק אותו. לאהוב אותו. להכיר אותו.

בשבוע הבא יובל בן שנה. אני מאוהבת בו כל יום מחדש יותר ויותר.