סיפור הלידה של מיה

מאת: רוני קציר
צילום: אריאל בן ארי

אני בטוחה שכל אישה מגבשת פנטזיה על איך הלידה הראשונה שלה תיראה, פנטזיה שמשככת את הפחד מהלא נודע. אני מעולם לא השליתי את עצמי שלידה זו חוויה כיפית ושהכאב הוא חברי הטוב, המנטרה החוזרת ונשנית של נטורופתיות ודולות מזן הניו אייג'. תמיד ידעתי שהאפידורל הוא חברי הטוב ביותר ושאין בי שום צורך להוכיח משהו למישהו. אבל הרומנטיקנית שבי ביימה את סצינת חדר הלידה בז'אנר המזכיר את אחד מסרטי הולמארק המשובחים: בעלי אוחז בידי ומסתכל אל תוך עיני ברוך, המיילדת מגישה לי את התינוקת המייבבת קלות (בסרטים של הולמארק הם אף פעם לא צורחים...) ושנינו מקדמים אל העולם את הנסיכה שלנו.

אלה מביניכן שכבר ילדו פעם אחת מגחכות שכן אתן יודעות את מה שאני היום יודעת – התינוק שבתוכנו הוא הבמאי היחיד בסרט הלידה ולנו אין שום שליטה בענין.

נתחיל מזה שבתי היקרה החליטה בדומה לג'ניפר לופז שהאיבר האטרקטיבי ביותר בגופה הוא ישבנה ולכן מן הראוי שהעולם יזכה לראותו קודם. תמיד ידעתי שהבת שלי מיוחדת אך קיוויתי שהדבר יבוא לידי ביטוי ביכולת משחק שתביא לאוסקר הישראלי הראשון, לא שתזכה להימנות על ה-4% מהתינוקות שלא מתהפכים לקראת לידה. כשבסוף החודש השמיני לא היה כל שינוי במצג והרופא כבר התחיל לדסקס את האופציה של היפוך חיצוני, מבחורה רציונלית ושקולה הפכתי לפריקית הניו-אייג' התורנית – ניסיתי את כל הטכניקות האלטרנטיביות הקיימות: עמידות נר במיטה, עמידת שש על הספה, קשקוש בזנב כמו כלב, השמעת מוסיקה קלאסית לבטן, דיקור סיני עם מוקסה - עד שבעלי כבר החל לפקפק בשפיותי (ובצדק...). אך כמובן, שבתי העקשנית לא התרשמה מהמאמצים הפאתטיים של אמה.

יום ראשון, ה-9.3.08. הגעתי לאשפוז יום הריון בסיכון באסף הרופא בכדי לקבוע תור להיפוך חיצוני. אחרי בדיקת אולטראסאונד ומוניטור, הגינקולוג האחראי על היפוכים בדק אותי ואמר שהוא מעדיף לא לקחת את הסיכון של היפוך חיצוני במקרה שלי ושעדיף שנקבע קיסרי אלקטיבי בהקדם האפשרי. הדמעות כבר החלו להציף את עיני, למרות שידעתי בתוכי שקיימת אופציה מוחשית לניתוח, המציאות היתה קשה לעיכול.

קבענו תור ליום חמישי של אותו שבוע, ואני התקשרתי לבעלי ובישרתי לו: ביום חמישי אתה הולך להיות אבא! חזרתי הביתה והתקשרתי לחברות בכדי לקבל תמיכה נפשית אף על פי שאף אחת מהן לא חוותה ניתוח קיסרי ולכן מילות העידוד נוסח "מלא נשים בוחרות ללדת בקיסרי גם ללא צורך רפואי" לא ממש עזרו למצב הרוח.

בשעה 17:30 פתחתי את המחשב כדי לעבוד ולנקות את הראש ממחשבות על הניתוח, כאשר לפתע מפלי הניאגרה שטפו את הרצפה – ירדו לי המים!!! ניסיתי להתעשת ולא להכנס לפאניקה והתקשרתי לבעלי שרק עלה על האוטובוס באותה דקה בדרך הביתה. התקשרתי לאמא שלי שאמרה לי "לא להילחץ, זו לידה ראשונה שלך אז יש לנו הרבה זמן. אבא שלך יבוא עוד חצי שעה לאסוף אותך אז בינתיים תתארגני בשקט".

נכנסתי לאמבטיה לשטוף את עצמי כאשר לפתע הרגשתי ציר חזק למדי. התלבשתי מהר וירדתי למטה ולפתע עוד ציר. אבא שלי הגיע והתחיל לנווט בפקק כדי להגיע כמה שיותר מהר. הצירים כבר היו בתדירות של 4 דקות!

הגעתי למיון והמיילדת שבדקה אותי הסתכלה אלי בתדהמה – "גברת, יש לך פתיחה של 7!!!". היא יצאה החוצה במהרה ולפתע שטף את החדר מבול של אחיות ורופאים. אחות אחת הפשיטה אותי מהר בעוד שאחרת הגישה לי טפסים לחתימה. אחד הרופאים נכנס ומסביר לי שבגלל שאני בלידה פעילה, הם ייאלצו לנתח בהרדמה מלאה. ובעוד אני מנסה לעכל את מה שעובר עלי, מעבירים אותי לחדר ניתוח כאשר המרדימה מחזיקה את ידי לאורך כל הדרך ומרגיעה אותי ברוך: "איזה כיף לך, עוד חצי שעה את עומדת להיות אמא!".

כשעה לאחר מכן, אני מתעוררת בחדר התאוששות. ההורים שלי עמדו מעל המיטה שלי עם דמעות בעיניים ובישרו לי שנולדה לי תינוקת יפהפייה ופצפונת במשקל 2.160 ק"ג. בעלי בדיוק הגיע ושלחתי אותו לתינוקיה לצלם אותה בפלאפון, היה לי כל כך קשה להשלים עם זה שלא הייתי הראשונה לקדם אותה לעולם. כשראיתי את התמונה התחלתי לבכות, היא היתה כל כך קטנה ושברירית אך עם זאת פנים כל כך ברורות ומשורטטות.

כשעברתי למחלקת יולדות, הביאו לי את מיה באוברול בית חולים שהיה גדול עליה בחמש מידות. היא בכתה והאחות הניחה אותה ליד הראש שלי ואז קרה הדבר המדהים ביותר – מיה נרגעה והפסיקה לבכות!

בתוך כל החוויה הטראומטית הזו, בתוך כל הכאב והפחד, קיבלתי לדקה אחת את סצינת ההולמרק שלה ייחלתי!

לשליחת סיפורי לידה