הלוחשת לאמהות 15: במלכודת האינטואיציה הנשית

בוקר אחד גיליתי אותה – האינטואיציה הנשית שלי. שנים שמעתי עליה ופקפקתי בקיומה. חשבתי שמדובר במיתוס, ולא סתם מיתוס אלא מיתוס שוביניסטי, מהסוג שמזהה גברים עם ידע ורציונליות ונשים עם טבע ורגשות. אבל לא מזמן, פתאום התחלתי לחוש בקיומה.

גיליתי, למשל, שאני מסוגלת להרגיש עם בראשו של מי שאני מדברת איתו חולפת פתאום מחשבה טורדנית. חשתי בוודאות שחברה נעלבה מאיזו אי-הבנה שהיא אפילו לא דיברה איתי עליה. ידעתי על איזה נושא לא כדאי לדבר בארוחה המשפחתית כדי לא לפגוע במי גאוותו רגישה במיוחד. במסיבה (אירוע נדיר, שלא תחשבו...) קלטתי על בחור, שלא פגשתי מעולם קודם לכן, שהוא מתכוון להתחיל איתי, וכשהטלפון ממנו הגיע למחרת היום, כבר הייתי מוכנה. בעבודה ידעתי שמישהו לא מתכוון לעמוד בהבטחה שהבטיח לי, וגם לזה הייתי ערוכה. העולם פתאום נראה לי חשוף ואזרחיו רגישים במיוחד. התחושות הללו גם עזרו לי לוותר על שירותיה של מטפלת אחת ולהחליף אותה באחרת (אבל זו כבר רשימה נפרדת). ולמרות שהמטפלת החדשה לא הגיעה מצויידת באותן המלצות וניסיון של הקודמת, האינטואיציה שלי אמרה לי שהיא מתאימה. ובינתיים נראה שצדקתי.

לא שהייתי חמורה גסת לב קודם לכן. אבל ברור לי שהיכולת הזו לקלוט אינפורמציה שנמצאת בסביבתי ולהתייחס אליה השתפרה ושהשיפור הניכר הזה קשור לאימהוּת. אבל לא מדובר בקשר מיסטי. לא הרחם ולא הווסת ולא הירח מחדדים את האינטואיציה. אלא גידול התינוקות. כולנו קראנו על השבטים בהם נשים נושאות את ילדיהן על גבן בלי חיתול, וחשות מתי בדיוק יש להוריד את הילד על מנת שיעשה את צרכיו. זו אולי הדוגמא המובהקת ביותר לאופן בו החושים שלך מתחדדים מרגע שאת נעשית לאמא.

כי לראשונה מאז שהיית בעצמך תינוקת, במשך חודשים על גבי חודשים, את מתרכזת בפיענוח סימנים לא ורבליים. אם פעם חייתי בעולם של מלים, SMS, אימיילים, טלפונים, עיתונים וספרים, הרי שהיום אני משקיעה שעות בכל יום בניסיון להבין אם הבכי הזה הוא רעב או עייפות, אם הנפת הידיים הזו משמעותה "תרימי אותי" או "תני לי את זה" או אולי "אני-רוצה-להתנופף-כמו-הדגל-הכתום-במרפסת-של-השכנים-הפרימטיביים-וזה-מרגיז-אותי-שאני-לא-יודעת-איך". בדרך למדתי ששפשוף עיניים משמעו "אני מוכנה למיטה", והנחת הראש על הספה משמעותה כנ"ל. למדתי גם להרגיש מתי יש לה חום סביר ומתי החום גבוה; לשמוע מתי הנשימה חלקה ומתי הליחה גורמת לבובה שלי לחרחר; אני אפילו יכולה להרגיש אותה מתעוררת בחדרה הרבה לפני שהיא השמיעה ציוץ (הבעל בתגובה אומר לי בכל בוקר בדאגה, "איך את שומעת אותה? כנראה שאני מתחרש".)

אז אם צימחתי אנטנות לקלוט אותה, מה הפלא שהן קולטות גם אחרים? אין בכך שום דבר מיסטי או התחברות לצד הנשי שלי. העובדה היא, כמובן, שכולנו משדרים מסרים אינסופיים לא-מילוליים לגבי התחושות שלנו. כמו תינוקות אנחנו משדרים מסר לגבי כך שאנחנו עצובים, רעבים, עייפים, נעלבים, מתלהבים – עוד לפני שאנחנו עושים משהו בעניין. ומי שנמצאת הרבה עם תינוק, משכללת את יכולתה לפענח את המסרים האלו.

משמעות העניין, אם כך, שאינטואיציה כלל אינה עניין נשי, אלא גידול ילדים הוא עניין נשי. וממילא באופן היסטורי טיפול בחסרי ישע הוא נחלתן של נשים, המטפלות בחיות, בזקנים ובחולים ולא רק בתינוקות. כל התקשורת הענפה והקריטית הזו בתוך עולם שעושה שימוש מוגבל בשפה המילולית מוליד יכולות שעוברות לאחר מכן תהליך של מיסטיפיקציה ונקראות "אינטואיציה נשית". מדובר גם באותו סוג ידע שאימהות מבקשות להעביר לגבי הילד שלהן והחברה מוכנה לקבל משום ש"את אימא שלו, ואת יודעת מה הכי טוב בשבילו." מה שנקרא "חוש אימהי."

את יכולה להרגיש מחוברת יותר לאימהות שלך או לנשיות שלך בעקבות החוויות האלה. פתאום את יודעת שהלילה הילדה תישן טוב והוירוס יעבור. פתאום את יודעת להגיד את הדבר הנכון והדלת תיפתח. אבל האתגר הוא כמובן לא ליפול בשבי המחמאה המערפלת הזו. מטרתה של המחמאה להסביר את היכולות המיוחדות והחדשות שלך על ידי פניה למהות נשית או למהות אימהית ולא לתפקודים הנשיים והאימהיים שבהם, למעשה, מקורם. הרי ברור לגמרי שגבר שיבלה אותו מספר שעות עם תינוקו כפי שאימו מבלה איתו, יהיה מסוגל לדעת עליו את אותם דברים שקשה להסביר. אותו גבר יהיה מסוגל גם לדעת מה חבריו לעבודה חושבים עליו, האם מתרחשת איזו דרמה בין הוריו, ומה לא להגיד לאשתו על מנת שלא לפגוע בה. הוא גם ידע לבחור במטפלת הנכונה. הוא יפתח, במילים אחרות, "אינטואיציה נשית".

זה נשמע אבסורד, אבל האבסורד היחידי הוא האמונה בכך שהמקום המיוחס המוקדש לכל מיני יכולות נשיות ואימהיות הוא לטובתנו. למעשה, כמו בהרבה מקרים, מדובר בכלוב של זהב, שאנחנו נכנסות אליו בתמימות. אינטואיציה היא דבר נהדר לפתח, ואני מאד מאושרת שהיא מתפתחת אצלי. מתחשק לי מאד להשוויץ בה לפעמים, כמו בשריר שגדל בעקבות אימון כושר. אני גם גאה בתהליך, שלא יהיה ספק. אני גאה ביכולת שלי להיות עם התינוקת ימים שלמים, בתקשורת מלאה, ולהיזכר בסוף היום שכל היום הזה – על המשחקים, הנשיקות, הריבים, התסכולים וההתפייסויות שלו – עבר ללא שימוש במילים. אבל אני חושבת שגם התהליך וגם תוצאותיו פתוחים בפני כולנו. ואם אנחנו מאמינים שמדובר ב"אינטואיציה נשית" או ב"חוש אימהי" אנחנו כולאות את עצמנו בפנים ואת הגברים שלנו בחוץ, ואנחנו משלמות מחיר נוסף – פעם אחר פעם אנחנו מוותרות למערכת הפטריארכלית ובמקום שנתעקש על כך שמה שאנחנו יודעות הוא "ידע" אנחנו מוכנות להוריד את הידע שלנו דרגה, ולהסתפק ב"אינטואיציה" או "חוש", ולהשאיר את הידע לגברים.

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.

הלוחשת לאימהות © כל הזכויות שמורות לעמליה רוזנבלום, 2006. צילום: אסף ברנשטיין