חרדת נטישה וחרדת זרים

לא פעם אני נתקלת בשאלות של אימהות בפורום הדרכת הורים לגיל הרך, ששואלות לגבי המושג חרדת נטישה אצל ילדים.

המינוח נשמע די מפחיד, כי מדובר בחרדה. אם זו חרדה, האם זו תופעה נורמאלית? האם יש מקום לדאגה? האם צריך לעשות משהו בקשר לזה? מה צריך לעשות? ואולי מה שחשוב זה מה צריך לא לעשות?

כדי להסביר למה הכוונה, אסביר תחילה באופן כללי, כמה דברים לגבי התפתחותו הנפשית של התינוק. כאשר תינוק נולד, ניתן לומר שהתפיסה שלו לגבי עצמו והסביבה אינה מוגדרת, ואפילו די מעורפלת. כאשר התנאים שהתינוק מקבל הם טובים דיים, בתהליך מורכב, התינוק לומד קודם כל להכיר את עצמו, ובהמשך, ובמקביל, הוא לומד להבדיל את עצמו מהאחר.

כאשר תהליך זה מתפתח יפה, וממשיך, התינוק יכול לעבור לשלב הבא. השלב הבא הוא לזהות ולהכיר את הדמות, או הדמויות המשמעותיות לו - אימו ואביו. כדי לפשט את הדברים, אתייחס מעתה לאימו של התינוק, למרות שכאמור הדברים אמורים במידה זו או אחרת גם לגבי האב, או דמות משמעותית אחרת.

מדובר בתהליך הדרגתי, כאשר בשלב מסוים ברור לאם שהתינוק מכיר אותה. הוא לא רק מכיר אותה, אלא גם מבדיל בינה לשאר העולם.

לרוב, בד בבד עם ההכרה הזו, התינוק גדל להרגיש את אימו כמקור של חום וביטחון. לא מדובר בדבר של מה בכך. תחשבו על זה. תינוק שנולד ולא יודע מי הוא, מבין שהוא - זה הוא, אמא שלו היא מישהו אחר, והיא המקור לטוב. הצד השני של ההבנה הזו, שגם הוא לא מובן מאליו, הוא ששאר העולם, הוא לא אימו. ואם שאר העולם הוא לא אימו, אז שאר העולם הוא לאו דווקא מקור לחום וביטחון.

עכשיו, נסו להיכנס לראשו של תינוק כזה, שפתאום נעלמת לו אמא שהיא גם טוב, גם חום וגם ביטחון. מה הוא ירגיש? נכון, הוא ירגיש איום. לתחושה זו מתייחס המושג "חרדת נטישה". הצד האחר של חרדת נטישה הוא "חרדת זרים" שאחרי ההסבר הזה בוודאי כבר לא צריך להסבירו.

אז האם זה נורמלי? לגמרי נורמלי. 

מקובל לומר, שהתהליך מבשיל סביב 9 חודשים, והחרדה פגה סביב גיל שנה ומשהו. הביטוי ההתנהגותי של התהליך יהיה בכי במצבים בהם אימא "נעלמת".  הכי ברור, ומוכר, הוא הבכי כשאימא משאירה את התינוק אצל מישהו אחר, לא מוכר. אבל, לפעמים, גם כשאימא יוצאת מהחדר, ורק עוברת מהסלון למטבח - התינוק מגיב בבכי. מבחינתו - אמא נעלמה.  תינוק שיושב לו בעגלה, ופתאום אדם שזר לו רוכן כלפיו, יכול להגיב בבכי. לפעמים ה"זר" הוא קרוב משפחה, או קרובת משפחה, אבל התינוק עוד לא יודע את זה, מה שעשוי לעורר מבוכה אצל ההורים, אבל זה כבר סיפור אחר.

ואם לתינוק שלנו אין חרדת נטישה, אז מה? זה בסדר? לרוב זה בסדר. כמו שאנחנו שונים זה מזה בתחושות שלנו ובתגובות שלנו, גם התינוקות שונים זה מזה. למעשה, כבר מלידתם ניתן להבחין במזג שונה אצל תינוקות שונים, ניצני ה"אופי". ישנם תינוקות שלא יגיבו לעזיבת האם ולזרים בביטויים שתיארתי קודם. לפעמים הביטוי הוא הרבה יותר עדין, ולפעמים נדמה שכמעט ולא אכפת להם.

ואם חרדת נטישה מתפתחת בגיל 9 חודשים, אז למה יש תינוקות שבוכים אצל זרים כבר בגיל חודש?

למרות שלא מדובר ב"חרדת נטישה" במובן שהוסבר, עדיין ישנם תינוקות שכבר בגיל מוקדם מאוד רגישים לשינויים. הם מכירים את אופן ההחזקה של אמם, את המגע שלה, את הריח שלה, את הקול שלה. יש היכרות מסוימת שלה. וכשאלו משתנים - התינוקות מרגישים לא בנוח, ואולי גם לא בטוחים, ומגיבים באופן היחיד שהם מכירים - בבכי.

התינוק שלי שהוא בן 3 חודשים, לא מסכים לעבור לידיים של אף אחד חוץ ממני ואבא שלו. האם כדאי להרגיל אותו לאחרים?

השאלה היא פחות אם כדאי, ויותר-האם צריך. באופן כללי, מעבר סתמי בין ידיים, לא יתרום לתינוק, ולא יעזור לו לשנות את המזג שלו, ולהפוך פתאום ידידותי לסביבה. אולי דווקא להיפך. לכן כדאי ללמוד להתעלם מהערות הסביבה (אם יש כאלה) ופשוט להחזיק אותו בעצמכם.

אבל, אם יש דמות מסוימת – למשל, מטפלת, או סבא או סבתא, שחשוב לכם שהתינוק יכיר אותה, ויוכל להיות איתה, אפשר להכיר לו את הדמות הזו באופן הדרגתי, ועיקבי. כדי שזה יקרה, התינוק, (כשמדובר בתינוק קטן) צריך לראות ולהרגיש את הדמות הזו לפחות פעמיים בשבוע, ואולי אפילו יותר.

התינוק שלי כנראה התחיל עם חרדת נטישה. מה אני עושה? אני לא יכולה להיות צמודה אליו ולא לזוז 24 שעות!

נכון, אי אפשר. וגם לא צריך. מה עושים? מה שעשית עד עכשיו. המשיכי להיות קשובה לתינוק שלך, המשיכי לתת לו את מה שהוא צריך, להרגיע כשצריך, אבל גם להמשיך בחיים. הכוונה היא לא לנסוע לשבועיים לחו"ל דווקא בשלב זה, אלא להבחין מתי את יכולה להאריך קצת את החבל, למרות התסכול, ומתי לעצור, ולחכות קצת. הכוונה באופן כללי היא שלתינוק מותר להרגיש חרדה, אבל חשוב שלא יהיה מוצף בחרדה.

ולסיכום, חרדת נטישה וחרדת זרים הם מושגים המיוחסים לתופעה נורמאלית, המבטאת אבן דרך בהתפתחות תקינה של התינוק. התופעה מופיעה סביב גיל 9 חודשים ושוככת בהדרגה. התפקיד של ההורים, כמו תמיד, הוא להגיב בצורה מתאימה, בהתאם לאילוצי היום יום,  שתאפשר לתינוק לחוות חרדה מבלי להיות מוצף ממנה.

הכותבת היא פסיכיאטרית מומחית ופסיכותרפיסטית, המתמחה בתחומי הריון לידה והורות.

יש לכם שאלות? הצטרפו עכשיו לפורום התפתחות התינוק והילד בפייסבוק עם צוות מומחים רב-מקצועי.