הלוחשת לאמהות 13: יש לי אח קטן

מגיע לי מזל טוב. נולד לי אח. כן, קראתם נכון. לא ילד נוסף, לא אחיין, אח קטן. אני הולכת בבית ומהמהמת את השיר "יש לי אח קטן, שלא מזמן בא לעולם". בעלי אוהב להגיד משפטים כמו, "יום אחד אני אקח את גיסי מהגן" (תחשבו על זה), ואני ואחי המבוגר יותר (שעכשיו נעשה לילד סנדביץ') מתרגלים להגיד שהפכנו לשלושה. כן, 3.300 קילוגרם ששינו את העולם, ואם לא את העולם, אז לפחות את המפה המשפחתית. למי שעוד צריכה הסבר אומר שהאח הוא לא מאימי. הוא בן לאבי ולבת זוגו.

ההתחלה הייתה מרובה בדיחות, מבוכה והתרגשות (בבית חולים חשבו שאבא שלי הוא הסבא, וזו רק ההתחלה בוודאי). ובאמת לאור התוספת החדשה התחלתי לשאול את עצמי הרבה שאלות: על ההגדרה של משפחה, על תפקידים, על העולם שאנחנו חיים בו שמזמן לנו שוב אפשרויות עתיקות שכמעט ונכחדו (שני דורות יולדים באותו זמן, כמו אצל הדתיים). ועוד שאלתי את עצמי אם אמא שלי הייתה יכולה ללדת מבחינה ביולוגית, האם היא הייתה עושה את זה.

לכאורה אמא שלי הרבה יותר כשירה לכך מאבא שלי. מאז לידת התינוקת היא פי שניים אמא: אמא נפלאה לי וסבתא מדהימה לתינוקת שלי. היא מלטפת את שתינו, מזינה את שתינו, מתפעלת משתינו, משחקת עם שתינו, מתעניינת בשתינו. מבין שניהם היא זו שיודעת לחתל, יודעת להסביר לי איך להקפיא אוכל לתינוקת (לסגור את זה כך שלא ישאר אוויר), איך להפשיר (בתוך כלי עם מים חמים), מזכירה שצריך להנמיך את המיטה, לא לתת לה רק אוכל מתוק כל הזמן, ולשיר לה "עשר אצבעות לי יש" בלי הפסקה, כל עוד זה מזכה אותה בחיוך. ובכל זאת לא נראה לי שהיא הייתה בוחרת עכשיו ללדת בעצמה.

ודווקא אבא שלי, שלא יודע מאיזה צד לסגור חיתול, ורק באחרונה השתכנע שזה לא שוס לעשן ליד ילדים, דווקא הוא, שלא הייתי סומכת עליו במאה אחוז שיזהה את התינוקת במסדר ("את עם המוצץ הירוק, תזחלי קדימה בבקשה"), הוא זה שעשה ילד.

אם נוציא לרגע אחד מהתמונה את האושר המשפחתי שהביא את הזוג הצעיר ברוחו לעשות ביחד ילד, אחד ההסברים הוא הגבריות של אבא שלי מול הנשיות של אמא שלי, ולא במובן המיני אלא החברתי. גברים רגילים יותר לראות את העולם כתחרות, וגבר אמיתי לא מוכן לפרוש, או אפילו לשבת על הספסל. גבר אמיתי נשאר לנצח בחמישיה הפותחת. כך בעבודה, כך בבחירת בת הזוג, כך בזירה הכלכלית. ואם הולדת ילד היא הישג (ובישראל היא הישג) – אז גם בהולדת ילדים. אין שום כוונה להכיר בכך שדור חדש נושף בעורף או יותר מכך, תופס לעצמו מקום במרכז הבמה.

אמא שלי, לעומת זאת, למרות שהנכדה אינה תופסת 100% מהזמן שלה, מצליחה למצוא לה זמן אמיתי בין עבודה על האמנות שלה, לבין טאי צ'י. היא מכירה במחזוריות של החיים, וכמו הרבה נשים, היא לוקחת את החיים הרבה יותר ברצינות ובכבוד. לכן היא יודעת שלכל דבר ישנה התפתחות טבעית – למידה, גדילה, צבירת מומנטום, שיא, ואז הבשלה אבל גם רגיעה, ובסופו של דבר – סוף.

אבל אולי אפשר לראות את זה אחרת. אולי אפשר לומר שכמו נשים רבות אחרות, על אף שהיא פעילה מאד מקצועית וחברתית, החיים לימדו את אמא שלי, כפי שהם מלמדים נשים שוב ושוב, לוותר. לוותר על המקום הראשון, לוותר על הגשמת כל המשאלות, להתחשב בדעת הציבור. אולי בגלל זה היא לא הייתה עושה ילד גם לו הייתה יכולה.

אבל אני חושבת שהתשובה האמיתית היא הרבה יותר פרגמטית.

בחודשים הראשונים לחייה של התינוקת שלי, שהיו כמו לילה ארוך ללא שחר, שאלתי את עצמי איך אבי, בגיל 61, ולא בשיא הבריאות, יעמוד בזה. לקח לי זמן להבין שהוא לא מתכוון לעמוד בזה. בשביל זה יש לו אישה צעירה.

אשה צעירה, חכמה, יפה, מתוחכמת ואוהבת, שלא מצפה ממנו לכלום.

היא מאכילה, מחליפה, מטפלת בילדה בת החמש, לוקחת אותה לגן ולחוגים, הולכת לטיפת חלב, וגם דואגת שהבית יתפקד.

התפקיד של אבא שלי הוא להתפעל. (הוא לא רע בזה). ולהציע לה מפעם לפעם לנוח ושהם יזמינו אוכל הביתה.

אני מביטה מהצד, לפעמים מצטערת בשבילו על המחסומים העומדים בדרכו, לפעמים מביטה בו ורואה שוב את ילדותי שלי. ולפעמים אני חושבת שהוא פשוט שיחק אותה, ואז אני מבינה למה אימא שלי לא הייתה עושה עכשיו ילד. או להיפך, אני מבינה באיזה נסיבות היא כן הייתה עושה זאת. כי אני מביטה בתא המשפחתי המתפקד להפליא על אף שאחד מן ההורים חצה את השישים ואני מבינה שאם אמא שלי הייתה יכולה להתחתן עם אישה צעירה ממנה, שגם הייתה נושאת את התינוק, יולדת אותו ומטפלת בו באופן אקסקלוסיבי, אז יש סיכוי שגם היא הייתה עושה ילד אחרי גיל שישים.

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי

המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.

הלוחשת לאימהות © כל הזכויות שמורות לעמליה רוזנבלום, 2006. צילום: אסף ברנשטיין