הלוחשת לאמהות 3: "חזרת לעצמך" - חלק 2

"שומרי משקל", "סטודיו C" וגופים אחרים שמוכרים כושר, דיאטות והבטחה לרזון, רוצים לעזור לך "לחזור לעצמך". חלק מהמודעות משתמשות במילים אלו ממש, ובחלק משתמשים באימהות רזות כדי לשכנע אימהות אחרות (לא רזות, יש להניח) להשתמש בשירותיהם. אין בזה רע. לא ממש. בסך הכל, "חזרת לעצמך" נחשבת למחמאה המועדפת ביותר אחרי הלידה על ידי נשים. כולם מניחים שזה מה שאת רוצה לשמוע. אבל האם זו האמת?

אנשים סביבך רוצים לעזור, והם גם רוצים שתחזרי לעצמך. הם שמחים לראות שחזרת להכניס את הבטן, על כל המשתמע מכך. שמחים שחזרת לתלם. אישה בהריון היא דבר לא צפוי. אפילו ספרי הרפואה אומרים. בחברה שלנו אישה היא תמיד דבר מאיים. בנוסף, גם כל דבר לא צפוי נתפס כמאיים. לכן אישה בלתי צפויה היא בערך הדבר הכי מפחיד שיכול להיות. לכן לכולם יש הקלה כשהם רואים אישה שחזרה לעצמה. לא עוד "ההורמונים המשתוללים" המיתולוגיים של ההריון. לא עוד הדמעות של אחרי הלידה. לא עוד גוף שלא איכפת לו מאיש מלבד עצמו והתינוק/ת הקטנה שהוא נושא.

אבל כל חולקי המחמאות לא מודעים לכך, כמובן. הם אומרים לך "איזה יופי, חזרת לעצמך", וחושבים, כמוך, שזה מה שאת רוצה לשמוע. בחור אחד שרצה להחמיא לי על הירידה במשקל אפילו אמר לבעלי "ככה היא נראית חודש אחרי הלידה? שמע, זכית בפיס". אני חייכתי ובעלי ידע שאני שלראשונה מאז שנגמר ההריון אני שוב רוצה להקיא.

אפילו המוכרת בחנות טבע, שלא יודעת את שם המשפחה שלי, אמרה לי "כל הכבוד, ירדה לך כל הבטן". ואני רק חייכתי בנימוס, ומלמלתי משהו על יתרונות ההנקה. אחרי ההתערבות הבלתי פוסקת של הסביבה בגופי בזמן ההריון, ההערות והליטופים, כוסות המים, הנזיפות והעצות חסרות הבסיס, קיבלתי את ההערה של המוכרת בשלוות נפש. אבל רק לכאורה, כי בפנים רציתי לצעוק, "לא, תודה. לא חזרתי לעצמי ואתם יודעים מה – אני לא חושבת שאי פעם אחזור לעצמי."

כי הרופאים אומרים אולי ש"הריון זה לא מחלה", אבל החברה בהחלט מתייחסת להריון כמשהו שצריך להחלים ממנו. אבל ממה בדיוק. מה זה בעצם "לחזור לעצמך"? כביכול, מדובר על ירידה במשקל, על בטן שטוחה, אבל דרך הבקשות האלו לחזור לעמוד בתקן הפיזי, נשמעת גם בקשה של הסביבה שתעמדי בתקן המשמעתי התקף לגבי נשים באשר הן, שלא תיקחי כמובן מאליו את החירויות שחווית בהריון. את כבר לא מוגנת יותר על ידי הדרכון הדיפלומטי של ההיריון, ולכן שלא תחשבי שנמשיך לעודד אותך לאכול כמה שאת רוצה, לתפוס הרבה מקום פיזית ונפשית בחלל, לבטא את הרגשות שלך באופן חופשי, לדאוג לבריאות שלך ולשקט הנפשי שלך מעל לכל, להקשיב לגוף שלך, להתייחס לעצמך בזהירות, ברגישות ובכבוד.

ובכלל, האם אני יכולה לחזור לעצמי? אם ברעיון שאי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים יש אמת, הוא בוודאי נכון בהקשר של ההריון. אולי בגלל שאיבדתי את הדרך, ואולי בגלל שאני לא רוצה לשכוח את כל מה שהתנסיתי בו בהריון, או אולי בגלל שהגוף שלי לא יכול לחזור לעצמו אחרי שהוא עבר הריון ולידה – כך או כך אני לא יכולה לחזור לעצמי. זאת אומרת, אני יכולה לחזור למשקל שהייתי בו לפני ההריון (פרט שכנראה אי אפשר לשכוח לעולם, מוכת אלצהיימר בבית אבות אני עדיין אזכור כמה שקלתי לפני ההריון). והנה היום הנכסף הגיע ואפילו הצלחתי להידחק בחזרה לג'ינס דיזל שלי. אבל האם על סמך זה אפשר להגיד שבאמת חזרתי לעצמי?

ובכלל, למה זה חשוב לחזור לעצמי? בחברה שהיא כביכול דינאמית ומלאת שינויים, עם טכנולוגיות שמשתנות מדי שבוע, אנחנו, בדרך קסם, לא אמורות להשתנות. אנחנו, מן הווסת הראשונה ועד סופה, מבית הורינו ועד הבית-אבות אמורות להיות צעירות תמיד, נמרצות תמיד, בריאות תמיד, שמחות תמיד – ולכל חריגה מהסטנדרד הזה יש תרופה. לפי התפיסה השלטת משבר הוא משהו שצריך להימנע ממנו. חסר הוא דבר שצריך להשלים. אבל האם לא ייתכן שדווקא המשבר הוא חלק אינטגראלי מהחיים המלאים? שהחסר הוא חלק טבעי מהשלם?

אז מתוך הג'ינס אני יכולה להגיד בוודאות: תודה על המחמאה, אני יודעת שאתם מתכוונים לטוב, אבל לא חזרתי לעצמי ואני גם לא רוצה. ואם להיות פחות מנומסת, אז לכו להזדיין, אני ילדתי. יש לי תינוקת עכשיו. והחיים הם גם טובים יותר וגם גרועים יותר באותו זמן, ואני לעולם לא אחזור לעצמי, כי האישה שהייתי לפני שהתינוקת הגיעה - מתה. כן, היא מתה, ולא בשיבה טובה. היא מתה כשנולדה התינוקת, על מיטת היולדות ב"ליס", שהוא גם בית חולים ליולדות וגם בית קברות לזהות הנשית העצמאית של אלפי הנשים שצועדות בשעריו בפעם הראשונה, ויוצאות ממנו ימים מספר אחר כך, עם רחם שאולי יתכווץ בחזרה אבל עם נפש שלעולם לא תשוב להיות מה שהייתה לפני הלידה. היא תהייה רחבה יותר (כמו המותניים), רגישה יותר (כמו השדיים), נדהמת יותר מהאכזריות של העולם ומיופיו, וכשהרופאות והמיילדות אמרו לה "מזל טוב" היא עברה לעולם ועד את נקודת האל-חזור.

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.

הלוחשת לאימהות © כל הזכויות שמורות לעמליה רוזנבלום, 2006. צילום: אסף ברנשטיין