הלוחשת לאימהות 3: "חזרת לעצמך" - חלק 1

בלילה חלמתי שני חלומות. בראשון בעלי בלע גולה, ג'ולה מה שנקרא, והיא נתקעה לו בגרון. אז הנשמתי אותו בשתי נשימות זהב, כמו שהראו לנו בקורס עזרה ראשונה לתינוקות, ואכן זה עבד: הגולה-ג'ולה נפלה פנימה לתוך הריאות. מהחלום הזה התעוררתי משועשעת וסקרנית.

בחלום השני נכנסתי לג'ינס דיזל שלי.

מהחלום הזה התעוררתי מכוסה זיעה קרה.

כביכול, דווקא החלום הראשון הוא שעמוס במשמעויות סמליות. ואילו החלום השני מזמין אותנו להגיד שלפעמים ג'ינס זה רק ג'ינס ומי לא חולמת להיכנס בחזרה לג'ינס שלה? אבל האמת היא שדווקא החלום השני הוא הסיוט.

כי ידוע שמרגע הלידה נפתחים שני מסלולי משקל, שהולכים בכיוונים מנוגדים: משקל התינוק, שאמור לעלות, ומשקל האם, שאמור לרדת. ואולי שני המסלולים האלה מהווים תחליף זה לזה, כי מאד ייתכן שההתעסקות האובססיבית של נשים מסוימות במשקל של התינוק שלהן היא תחליף לחוסר הרצון שלהן להתמודד עם נושא המשקל שלהן עצמן. ובאמת, זה לא פשוט - גם לאימא וגם לתינוק יש ציוני דרך שהם אמורים לעמוד בהם. אמנם בטיפת חלב האחות הנחמדה לא מפשיטה את האימא ומשכיבה אותה על המאזניים, אבל המבטים המקנאים, המרחמים או המתנחמים של האימהות האחרות מבהירים לה היטב באיזה אחוזון היא בעצמה נמצאת.

הדרישה לחזור לעצמך מתחילה עוד לפני הלידה. כולנו יודעות שהרבה לפני ההיריון, כחלק מהמישטור הקפדני של נשים, החברה מרשה לעצמה להתעסק במשקל של נשים כאילו היה מדובר במחלה. ואז, בזמן ההיריון, אנחנו מגלות שלגמרי הפקיעו את גופנו מרשותנו. ולא רק הרופאים. אמנם בזכות ההיריון את כבר לא אובייקט מיני, באופן זמני, ולכן אף אחד לא מצפה ממך להסתובב לבושה כזונה מורעבת (הסטנדרט הרגיל המופעל ביחס לנשים) אבל מצד שני, כולם מרשים לעצמם להתייחס לגופך כאל אובייקט במרחב הציבורי – פסל סביבתי במקרה הטוב, מפגע במקרה הרע.

יש המון דרכים: קוראים לך שמנמונת; מתבדחים בכל פעם שאת מכניסה משהו לפה; גוערים בך על שאת לא אוכלת מספיק (ברזל, ירקות, בשר, ויטמינים...); גוערים בך על שאת מכניסה יותר מדי (ממתקים, אלכוהול, TUMS); מלטפים את הבטן, מנבאים אם יש לך בן או בת; מתפעלים מהשדיים שלך. כן, מי ידע שיש כל כך הרבה פתחים לווריד שלך.

ובעוד את הולכת ומתנפחת את יודעת שההיריון הוא גם ספירה לאחור, כי בקרוב ייצפו ממך "לחזור לעצמך". ולא יהיה לך כל כך הרבה זמן. כי כמו שאמרה המורה מהפילאטיס-הריון, לי ולעוד פילפילות נחמדות ומתנשפות, "כולם סלחנים למשך חודש אחד בדיוק. חודש אחרי הלידה זהו – נגמרה הסלחנות!"

הדרישה "לחזור לעצמך" אמנם מתחילה עוד בהיריון, אבל היא לא מתנפלת עליך במלוא עוצמתה ברגע שיוצאת השיליה. לא, הדרישה להיות אימא כוסית היא ערמומית ושקטה. היא זוחלת לה בבית כמו ג'וק שלא הצלחת לתפוס. כמו ג'וקים המחשבות על המשקל ועל הגוף מתרבות בחשיכה, ואז, יום אחד, את חוזרת הביתה ומגלה שהבית שורץ מחשבות מגעילות.

אצלי המחשבות התחילו כבר בחודש התשיעי, כששכבתי על הגב כמו לוויתן על החוף, וראיתי כמות מסוכנת של פרקי "חוק וסדר" בדי.וי.די. בין רצח ואונס אחד למשנהו, כשברקע בלוריתו המתנפנפת של כריס נות', פנטזתי על הדיאטה שאפצח בה אחרי הלידה.

לא היו לי במהלך חיי הרבה פנטזיות שהתחרו בעוצמתן במשאלה להיות אימא כוסית. יכולתי לדמיין כל פרט ופרט – השיער שלי מתנופף ברוח (לא ידעתי שבקושי יהיה לי זמן לחפוף, ועל פן אין בכלל מה לדבר), הטוסיק שלי קטן ובתוך ג'ינס הדוקים (אני רק יכולה לקוות שעד שאכנס אליהם הסגנון שלהם יהיה שוב אופנתי), ואני לובשת טי שירט קטנה (לא ידעתי שבעקבות ההנקה החזה שלי יגדל למימדים של מצופים, ויגרום לכל חולצה להיראות כמו חולצת בטן). אה כן, ומחזיקה תינוקת (שבפנטזיה לא פולטת, לא צורחת בלי סיבה, ולא מסובבת כל הזמן את הראש אחורה כאילו היא מחפשת אחרי אמה האמיתית).

ובאמת, אחרי מספר שבועות בבית, פתאום מצאתי את עצמי מתייסרת: כמה זמן אחרי הלידה עדיין מותר לי להסתובב במכנסי הריון? מתי צריך לחזור להכניס את הבטן ולתחושת הדיכוי העצמי המוכרת המלווה לכך? מתי צריך להיפרד מהמכנסיים הנוחים עם הגומי, שעזרו לי להיות קצת פחות אובססיבית לגבי המראה שלי?

כי ההיריון היה אמנם ממושטר על ידי הרופאים וציפיות הסביבה שאפגין מידה מסוימת של אושר, התרגשות, רגשנות וכולי. ואמנם בהריון זרים ליטפו לי את הבטן כאילו הייתה אבן של הכותל המערבי. אבל לפחות בהריון יכולתי להוציא את הבטן. ולהוציא את הבטן זה המון. זה הרבה יותר מאשר רק לשחרר את השריר הזה.

כי לא סתם אומרים על אדם בטוח בעצמו ורגוע שהוא FEELS COMFORTABLE IN HIS OWN SKIN.

ולא סתם אומרים "אל תשמרי את זה בבטן".

אנחנו חיות בתוך הגוף שלנו. אנחנו הגוף שלנו. וכשאנחנו חוזרות לשאוב את הבטן פנימה, בין אם אנחנו עושות את זה מול המראה בפרטיות או בשביל המורה לפילאטיס או בשביל המלצר החמוד בקפה – כך או כך אנחנו חוזרות להחזיק בפנים רגשות קשים, שמכוונים כלפי עצמנו.

כך שבעצם להיות "אימא כוסית" זה רק כביכול המחמאה/ההישג האולטימטיביים. למעשה, זהו אחד השיאים של הדיכוי הנשי. המסר הוא חד משמעי: שלא תחשבי שזה שאת אימא, ומרגישה כאילו את תורמת דם כל יום, פוטר אותך מלשמש גם כאובייקט מיני. ואנחנו הפנמנו את זה, ובגלל זה אנחנו רוצות להיענות לדרישה הבלתי אפשרית הזאת. כשאנחנו לא מצליחות (סליחה, באמת) אנחנו מאשימות את עצמנו, ולא את התרבות שאנחנו חיות בה. אז אולי במקום להכניס את הבטן כדי להיכנס לג'ינס לא נחזיק בבטן את כל מה שזה עושה לנו?

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.

הלוחשת לאימהות © כל הזכויות שמורות לעמליה רוזנבלום, 2006. צילום: אסף ברנשטיין