אמא לשניים 14: לא אליי צלצלו...

עברו כשלושה שבועות מאז חזרתי לעבודה. בימים הראשונים גור עדיין בכה בבוקר כשנפרדנו ואחר הצהריים הוא לא התייחס אליי יותר מדי. לדעתי הוא כעס שחזרתי לעבוד, ובצדק. איזה הגיון יש בלהשאיר תינוק בן 11 חודש יום שלם עם אנשים אחרים?

לא רק שהוא לא התייחס אליי, הוא גם העדיף בבירור את חיבוקיו של בעלי. בזחילה מהירה הוא רץ אליו כשתמיר חזר מהעבודה, שולח לו חיוכים בכל הזדמנות, והרגשתי שמשהו ביננו לא עובד. הילד שלי מראה לי בכל דרך שהוא לא מרוצה מהסידור. אני מסכימה שהגיע לי להיענש, אבל זה היה מאוד קשה.

בן, לעומת זאת, המשיך בצורך התמידי שלו בחיבוק אימהי. מבחינתו, אנחנו יכולים להתחבק מבוקר עד ערב.

אז סדר היום מתחלק בין בוקר עמוס, לחוץ, תחת סטופר תמידי. מתח באויר – האם נצליח לצאת בזמן מהבית... עבודה, ואז, טיסה הביתה להגיע בזמן לגנים. ביום הראשון בעבודה הגעתי בזמן, אפילו ברבע לארבע כבר את אספתי את הילדים, אבל ביום השני התעכבתי בגלל ישיבה, ומצאתי את עצמי דוהרת באיילון, מסתכלת מדי פעם באימה אל השעון, רק שלא תגיע השעה ארבע..

אחר הצהריים עובר מהר, לילדים כמובן, ולאלה מאיתנו שבקושי מצליחים להיות עירניים, עובר קצת יותר לאט. אני כל כך עייפה שזה ממש מתיש. אני לא זוכרת מתי הייתי כל כך עייפה כמו בימים אלה.

הילדים במצב רוח טוב, ואנחנו משחקים ביחד ועם חברים.

שגרת ערב עוברת במהירות. אוכל, אמבטיות, סיפור ושניהם נופלים לשינה מתוקה כבר ברבע לשמונה. ערימות הכביסה מחכות לנו לקיפול, ואנחנו ממהרים לסדר את הבית אחרי אחר הצהריים העמוס. אומרים שכשיש פחות זמן פנוי אז מספיקים יותר. צודק החכם שאמר זאת, ודואג כל פעם להוכיח זאת מחדש.

אחרי חמישה ימים גור חוזר מהגן עם נפיחות בלתי מוסברת ביד. נהדר, בדיוק עכשיו היה חסר לי לבלות אחר הצהריים עם שני ילדים במוקד עמוס החיידקים. מתברר, שהכל בסדר. עשו לו צילום ואין שום חשד למשהו דרסטי. אנחנו מתקפלים חזרה הביתה, מותשים והולכים לישון. השגרה נמשכת עוד כמה ימים.

אחרי שבוע, בעבודה, מייל מתמיר: "בן עם חום". מאיפה הוא יודע? אני בודקת שיחות שלא נענו בנייד, חיפשו אותי מהגן ולא שמעתי? לא, לא שמעתי, כי לא אליי צלצלו. לא רצו להפריע לאם העובדת, אז התקשרו לתמיר. נפגעת מהאירוע, החלטנו שתמיר יצא מהעבודה. למחרת, כשהחום לא ירד, נאלצתי כבר להחסיר יום עבודה. למזלי, אני עובדת עם אנשים נעימים ומבינים, אך בכל זאת, לא ציפיתי להחסיר כבר אחרי שבועיים. ביום השלישי גייסתי את אמא שלי למשמרת, וביום שישי כבר הכל עבר.

שבוע חדש.

השבוע עומדת על הפרק חופשת שבועות, (חופש לילדים ולגננת, לא להורים), ארוחת חג, ויום מנוחה. נשמע דווקא לא כל כך נורא.

אני הולכת לישון מוקדם, כדי לנסות להגיע לעבודה עם נפיחות קלה יותר מתחת לעיניים. גור מתעורר בארבע בבוקר...  ולא נרדם עד חמש וחצי. נהדר. עוד כמה ימים כאלה ואני יוצאת מדעתי... פתאום אני מרגישה הזדהות עם גיבורת הספר "אין לי מושג איך היא עושה את זה", ובאמת, אין לי מושג.

ערימות יסורי המצפון שמציפות אותי מדי יום לא מניחות, אני מרגישה שאני לא מספיקה להיות עם הילדים, ובטח לא להעניק לכל אחד מהם את מלוא תשומת הלב, אני עייפה כל הזמן, טועה בכל מיני דברים, ובעיקר, מתגעגעת להיות בבית...