אמא לשניים 12: יום ראשון בגן

אני יודעת שיהיה לו טוב, אבל בכל זאת...
|
הדפס
|
שמור

 

כתב יהודה פוליקר בשירו: לכל סיום יש התחלה חדשה, ואכן, חופשת הלידה שלי עומדת להסתיים, וגור עומד בפני התחלה של עידן חדש - גן הילדים. ערב לפני היום הראשון אני רושמת בטוש על הבקבוקים את השם, ונזכרת איך רק לפני דקה רשמנו את השם של בן על הבקבוקים כשהלך אז לגן. לבן, כמובן, הדבקנו מדבקות צבעוניות של אותיות על כל בקבוק ופקק, ולגור אני רושמת בטוש סימון שחור. מכינה את התיק, חיתולים ומגבונים ומוחה דמעה מעיניי. הגור הקטן הזה הולך לגן! בבוקר אני מניחה לו להירדם על הידיים, מלטפת את הלחיים, ומתרגשת מאוד. שוב בוכה ומתלבטת אם לצלצל לאהובי, לומר לו כמה קשה לי הפרידה. הוא עונה לטלפון ואני מדברת בלחש כי גור ישן עליי, מחניקה את הדמעות ומחליטה לא לחשוף את מצבי כרגע. עדיף לי לדחות את זה לערב. אבל בערב, בדיוק שודרה תוכנית טלוויזיה, שתיארה איך משלחת הגיבורה את בנה בכורה אל הגן בפעם הראשונה. ההזדהות עצומה, בין צחוק לבכי אני מספרת מה אני מרגישה. מצד שני, אני יודעת כבר שיהיה לו טוב, ושזה חלק מהחיים תהליך הפרידה הזה, ומזכירה לעצמי שגם אני כבר רוצה בחיים משלי וגם לחזור לעבודה, אבל בכל זאת...

 

למחרת, בגן, אחרי הנחיות קצרות וממצות לגננות, אני מבלה עם גור חמש וחצי דקות והגננת אומרת לי ללכת לשתות קפה ולחזור בעוד שעתיים. הוא נורא חמוד, וסקרן, ומחייך, נראה לי שיהיה בסדר, היא אומרת. אתקשר אם משהו יקרה. היא צילצלה אחרי שעה ורבע, שגור בוכה נורא, וכדאי שאני אבוא. מצאתי גן עמוס בילדים, כל אחד בעיסוקיו (גם בכי ונזלת נחשבים עיסוק??) וגור בפרצוף דומע שמח מכל לראות פנים מוכרות. אלו הרגעים, שאת מבינה, שאת הכל בשבילו, כמעט. חיבקתי אותו והרגעתי ויצאנו הביתה. מותש לחלוטין הוא נרדם כבר בדרך, ואני מכינה עצמי למחר.

ביום השני, להפתעתי, גור נכנס לגן עם חיוך, שכח לגמרי את טראומת יום האתמול והתחיל מייד לשחק. תמיר ואני מתחילים להרגיש מיותרים, נפרדים ממנו בנשיקה וקובעים לחזור בעוד שעתיים. נוסעים ברכב בדרך אל האושר לבית הקפה האהוב עלינו, הרי בכל זאת, יום שישי ראשון שלנו לבד בשנה האחרונה. מזמינים ארוחת בוקר, כשהיא מגיעה, אני מתפללת שאוכל לאכול כל עוד האוכל חם מבלי שיזעיקו אותנו מהגן. הארוחה הסתיימה, אפילו הספקנו לקרוא עיתון והצלצול לא הגיע. מה, יכול להיות שכל כך טוב לו??

 

נכנסתי לגן בשקט, מחפשת במבט את הגור שלי, והנה הוא בחיק אחת הגננות אוכל לו בקבוק. "הכל נהדר" מספרת לי אחרת, "הוא ישן ועכשיו הוא אוכל"...ישן? אם גור הצליח להירדם במקום זר כלשהו, זה סימן טוב. בדרך כלל הוא נרדם אחרי האוכל, אני מסבירה. כאן ההרגלים יהיו אחרת, אני מקבלת חיוך חזרה. אין ספק, אני חושבת לעצמי... אין ספק.

בחזרה לרכב, וגור לא מסכים להיכנס. כולו בהקשב לכיוון חצר הגן. מחפש עוד את הילדים בחצר. הוא לא רוצה להיכנס לאוטו. אני המומה. הוא ממש היה כולו רכון עם הגוף לכיוון הגן. לא רוצה להיפרד.

 

אני מרגישה טוב. הכל יהיה בסדר. גם ילד שהיה בבית עם אמא כל כך הרבה זמן יצליח להיכנס למסגרת חדשה. אנחנו חוזרים הביתה ומודיעים לבן כי כולם נכנסים לאמבטיה מייד כשנכנסים. יש לנו שני ילדים בגן, חייבים אמבטיה רצינית, ואחר כך נשב לאכול.

 

שני ילדים בגן??? לא להאמין. שניהם משתכשכים במים, מתחבקים, יוצאים ויושבים לארוחה. אחר כך שוקעים בשנת צהריים עמוקה, כזאת של יום שישי, והכל שליו ורגוע. כן, הכל יהיה בסדר. אני יכולה לחזור בשקט לעבודה. תוך חודש כבר נתרגל ונהיה בשיגרה חדשה ונשכח את חופשת הלידה. עד הפעם הבאה...

 

תגובות הגולשים