אמא לשניים 8: מותר לומר שקשה לי?

עייפה. אין מילה אחרת להגדיר את מצבי הנוכחי. כל כך עייפה שאין לי כוחות לעשות כלום אחרי שהילדים נרדמים. וכן, בא לי קצת לקטר. בא לי לקטר שאני לא מספיקה כלום, שעד שאני מסיימת לאדות את הפירות לארוחת הבוקר של גור, להאכיל אותו ולהשכיב אותו כבר מגיעה ארוחת צהריים, שאין לי זמן להכין לעצמי לאכול, שאני מזניחה דברים שקשורים לי, ואת מעט הכוחות שיש לי במשך היום אני מחלקת בין לסדר את הצעצועים בסלון, להכין מרק ופירות טריים לגור, לנקות קצת, להכין מכונת כביסה, לקפל כביסה, לערוך קניות ולהכין רשימות של "מה עליי להכין". אבל על עצמי, אני לא ממש חושבת ברשימות האלה.

עוד לא הספקתי לסדר לי את ארון הבגדים לחורף, וכבר אמצע פברואר (האם להשאיר כבר את המצב הקיים כי תיכף קיץ?...), תור לקוסמטיקאית אני לא מצליחה לקבוע, כי אני לא חושבת שאוכל ללכת עם גור, ואם כן, אז כדאי לפצל לשני תורים, כי כמה זמן הוא יוכל לשחק עם עצמו בעגלה? לסדר את חדר השינה כבר מזמן ויתרתי. הרי גור ישן שם את סוף שנת הלילה, את שנת הבוקר וגם בצהריים, וכל לילה אנחנו מאכילים אותו במיטה שלנו, אז יש כבר אוסף בקבוקים, מוצצים וחיתולי טטרה מסביב, ואני רק מסתכלת עליהם אין לי כוח אפילו לאסוף אותם. כן, הרשימה ארוכה.

נמאס לי לקום כמה פעמים בלילה, לצאת מהפוך כשכל כך קר ולנסות להרדים מחדש את גור, ואז לגלות שגם בן התעורר, ואני צריכה לפתוח במשא ומתן כמה אור להדליק בחדר. קשה לי להתרוצץ אחרי הצהריים עם שניהם לחברים, ועוד יותר קשה להגיד לבן "לא היום" כי יורד גשם, ואני לא שמחה כל כך להוציא את גור החוצה. נכון, אני לא עובדת, אז כאילו אני "בחופשה" אבל אפילו בטירונות ישנתי יותר!

מצאתי את עצמי "מעגלת פינות" בהמון דברים. מתעצלת לאסוף, מתעצלת לפנות מהמדיח כי עוד רגע נמלא אותו שוב, מתעצלת לצאת לארוחות משפחתיות בסופשבוע, כי אין לי כוח להיסחב עם הילדים, שירדמו בדרך ושיתעוררו כשנגיע, ותמיר ואני נצטרך להמשיך בסאגת ההשכבה הזו שוב.

השבוע היה לי יום מטורף כזה, שלא נחתי דקה, ושניהם די שיגעו אותי כל היום ( נדמה לי גם שזה היה אחד מהימים שבשעה שבע בערב הייתי לבושה עדיין בפיג'מה ובטרנינג מהבוקר). החלטתי שאלך להתאוורר בסופר בערב, כששניהם דווקא נרדמו מוקדם. תמיר הציע שאזמין באינטרנט ואלך להתאוורר במקום נורמלי.

עשיתי אחורה פנה, מילאתי אמבטיה חמה והשארתי את הקניות ליום המחר. הצלחתי להשתכשך במים 10 דקות ואז אני שומעת את גור מתעורר, ואחרי כמה דקות גם את בן, שנזכר שהוא צריך לשירותים, ואת תמיר שמנסה גם להרדים וגם להשגיח על בן. החלטתי לצאת ולעזור, תוך כדי סינון לעצמי: " הייתי צריכה ללכת לסופר..." כשיצאתי נוטפת מים לחדר הילדים, תמיר עשה לי פרצוף של "אני מסתדר לבד", אז ישבתי עם עצמי בסלון וחיכיתי שהדרמה תסתיים, הכנתי לי חביתה, אבל הביצה התפוצצה עליי ועל הפיג'מה הנקייה. חשבתי שאני יוצאת מדעתי,  ובסוף תמיר התייאש וקרא לי לעזרה. הרדמתי את גור, וחזרתי לחביתה. עליתי לשכנה שלי להביא לה משהו, וזו הייתה ההתאווררות שלי לכמה דקות. קיטרתי לה קצת, כמו שאני עושה תמיד וחזרתי הביתה. היה נדמה לי שהיום הזה לא ייגמר. יש ימים כאלה ששום דבר לא הולך והכל נופל מהידיים. בזמן האחרון זה קורה לי בתדירות גבוהה למדי.

אז נכון, הם מתוקים ומקסימים, ואני עדיין בבית, ולא קמה לעבודה כל יום, אבל לפעמים אני צריכה לנשום. ולקטר. ולהתבכיין למישהו ולשים את הראש ושילטפו גם אותי. אפשר, או שביקשתי יותר מדי?...