אמא לשניים 5: כמה דומים ככה הם שונים

במשך חיי, שנמשכו כבר על פני שלושה עשורים ועוד קצת, חוויתי לצערי כבר הרבה פרידות מאנשים קרובים, שכבר אינם אתי היום. החוויה הזו קשה מנשוא, וכואבת ככל שהזמו עובר, ולא להיפך. למדתי להמשיך לחיות , ולהמשיך לחיות בכיף, כי הבנתי שאת תפקידי בחיים אלה אעשה בכל מקרה, ואת היקרים לא אוכל להחזיר. הם את שלהם כאן, כבר עשו.

כשיש ילדים, פתאום האובדן מקבל פנים אחרות לגמרי. הכאב  לעיתים קשה יותר, כי אני שונה. אני כבר מגדלת עוד דור ושאלות על קיומנו והיותנו בשביל הילדים הופכות להיות קשות. אתה רוצה לתת את הכול ולהיות בשבילם תמיד, אבל אתה מבין שאי אפשר באמת להבטיח שתמיד נהיה כאן - וזו מחשבה קשה.

בחודש שעבר נפטרה דודה שלי, אחות של אמי, שלצערנו חלתה במחלה קשה בשנה וחצי האחרונות. היא לא התחתנה מעולם ולא זכתה לילדים. המחשבה הזו ליוותה אותנו בעצב בחודשים האחרונים, וחשבנו כמה עצוב זה, שאין מי שימשיך אותך, שיזכור אותך, שיספר עליך, שיחיה אותך דרכו ודרך ילדיו ונכדיו.

כי לאחר שאתה נפרד מהעולם הזה, להמשכיות יש תפקיד חשוב. לזיכרון יש תפקיד ולאיך שנמשיך להנציח וללמד הלאה, תהיה משמעות רבה לחייהם גם של ילדינו. שידעו מי היו היקרים לך, ושבעצם יש להם חלק גם ממך.

לאחר מותה, נותר הבית של סבתי, יתום לחלוטין. סבתי עברה לבית אבות, ודודתי שחיה שם, איננה. כשהגעתי אל הבית, שהיה הבית שבו גידלו סבא וסבתא את ששת ילדיהם, שבו עבדו, וטרחו והכינו, ארוחות לכל המשפחה, ערכו בו שמחות, גידלו בו גם נכדים ואף נינים, ואי אפשר למנות את שפע החוויות בחייה של משפחה אחת גדולה.

עברתי בין החדרים, והזכרונות מציפים אותי. הנה המטבח עם שורת התבלינים, שנהגנו "לרקוח "מהם "מרק", החלון של המטבח שהיה משמש אותנו למשחק של כאילו מסעדה, ארון הירקות שהיינו משחקים בו כאילו אנחנו קונים בשוק...הספות בסלון ששימשו כאוהל, ופעמים רבות גם חיברנו אותן יחד שיהיו כמיטה כשנשארנו לישון. חדר המדרגות והגג בכלל היה חוויה. אין ספור משחקים שיחקנו בהם. והכל – כאילו היה אתמול ולא לפני עשרים וכמה שנים...( וואו, זה נשמע הרבה!!!).

ואני חושבת לעצמי, איזה חוויות, איזו תמימות של ילדים, איך ידענו לצחוק מכל דבר קטן, מכל דבר פשוט בבית המצאנו משחק, איך הכל היה כל כך יותר פשוט, תמים, ילדותי ואמיתי. ואני חושבת שאני רוצה שילדיי יחוו את אותם דברים, וכמובן שלבי מתמלא עצבות שסבתא שלי בת 84 , ולא בביתה הם ירוצו וישתוללו, ולא יחכה להם למטה בשבתות מוכר הפיתה עם הזעתר ותפוח מסוכר על מקל, כי הם חיים בעידן אחר. בן, שעוד מעט ימלאו לו ארבע, יודע בדיוק מה הוא רוצה, מדליק לעצמו את הטלוויזיה בערוץ הופ, וכשנמאס לו הוא מעביר לספורט. בוחר מה יאכל לארוחת ערב, ויודע כמובן שיקבל קינוח כי זה מובן מאליו. שפע המשחקים בחדר (מהיותו בן נכד ונין ראשון לשני הצדדים) לא מפריעים לו לבקש פליימוביל חדש לחנוכה או עוד בובת פאואר ריינג'רס (לא האמנתי מעולם שאלמד את כל השמות האלה ואשלוט בצבעים ובדמויות כאילו הם חלק מהמשפחה). אפילו גור, שרק בן 6 חודשים, כבר מקבל ירושה נכבדת של משחקים, אוניברסיטאות טרמפולינה ומה לא,  נדנדה, בריכת פעילות, מובייל מנגן על שלט, כבר הזכרתי?).

אבל, במחשבה שנייה, נכון, הילדות שלהם היא אחרת, אבל אני מעניקה להם את חוויות הילדות שלי בדרך שאני משחקת ומבלה איתם. מה שאנחנו נלמד, מה שאנחנו נעביר הלאה, הם יספגו. לעשות את הדברים הפשוטים: ללכת לים בשבת עם פיתות עם שניצל, לשתול באדניות פרחים, לרוץ בשלוליות עם מגפיים , לנסוע בגשם כל המשפחה כדי לראות את הים בשקיעה, לקנות קרטון גלידה של חצי קילו עם ארבע כפיות, ולשבת סתם על החוף ולאכול,  ללמד אותם משחקי "שכונה" כמו קלאס, חבל, שלושה מקלות, גוגואים וגולות......

הזיכרונות שלנו הם מה שאנחנו. חלק מההוויה שלנו וילוו אותנו כל עוד אנחנו כאן. צריך לזכור כי כלום לא מובן מאליו, ואנחנו יכולים להחליט ולעצב חלק נכבד מנוף ילדותם של ילדנו, כפי שאנחנו מעוניינים  שיהיה עבורם.