השפעת שפת הטף על קשר אם-תינוק אצל אמהות דכאוניות

השתתפות בקבוצת לימוד של שפת הטף תהווה גורם לשיפור מצב האם
|
הדפס
|
שמור

הדבר שהכי חששתי ממנו לקראת הלידה זה דווקא הימים לאחר הלידה. פחדתי שאחווה דיכאון ושלא אוכל לתפקד כאם, לטפל בתינוק שלי ולתת לו את כל האהבה שהצטברה אצלי שגידלתי אותו ברחמי. לדיכאון לאחר לידה יש השפעה גדולה הן על הקשר אם-תינוק והן על התפתחותו של התינוק, על מימדיה השונים. במחקרים נמצאה השפעה מובהקת של המצב הדכאוני לא רק על האם, אלא גם על היילוד. קיימות עדויות משמעותיות (Murry L, Cooper P. 1997) המצביעות על נזק להתפתחות המוטורית והשכלית של התינוק ולאיכות ההתקשרות לאם אצל אמהות שסבלו מדיכאון לאחר לידה.


 

תינוקות שטופלו ע"י אמהות עם דיכאון לאחר לידה בעצם טופלו ע"י אמהות אצלן קיים האספקט הפיסי של טיפול בתינוק, אולם הנוכחות הרגשית, המלווה אליו, הינה מצומצמת ביותר. מצב זה עשוי ליצור הפרעות ותחלואה גבוהה לתינוקות,במימדים הרגשיים, החברתיים, הקוגנטיביים והפיסיים.

 

לתינוקות יכולת מולדת להבחין ולהבין מידע רגשי שמוקרן מהפנים או משפת הגוף של האובייקט עימו הוא נמצא בקשר. תכונה זו חשובה להתפתחות תקינה של התינוק וליכולת התגובה הרגשית שלהם. המידע הרגשי שמבטאת אם עם דיכאון לאחר לידה הוא מצומצם ביותר ולפיכך, אצל תינוק שכזה תיפגע יכולת התגובה הרגשית וכן היכולת לבטא רגשות ולדעת שביטוי הרגשות והצרכים יענו. 

 

אם מדוכאת בעצם אינה מסוגלת להבין ולעבד את צרכי התינוק. שפת הטף הינה דרך התקשרות עם התינוק. היא תעזור לאם להבין את התינוק יותר טוב, לדעת מה הוא רוצה ומה הוא מרגיש ותאפשר לה עצמה להתבטא מולו.

 

הריון, לידה ומישכב הלידה מהווים לרוב זמן של שמחה ואושר, אך גם מייצגים תקופת שינוי ניכר בחיי הנישואין, בתיפקוד החברתי ובחיי השיגרה של בני המשפחה. אולם, לעיתים תקופה זו הינה עתירת לחצים. המצב הנפשי של אמהות מיד לאחר לידה הוא רגיש. נשים רבות סובלות לאחר לידה מירידה במצב הרוח, הבאה לידי ביטוי בבכי, חרדה, קשיי ריכוז, בילבול, קשיי שינה ואי שקט בדרגות שונות של חומרה.

 

 

ישנן שלוש דרגות של התופעה:

 

  • עצבות לאחר לידה: maternity blues Baby blues, תופעה שכיחה מאוד, המופיעה אצל עד 80% מהיולדות. היא מתחילה בדרך כלל ימים ספורים לאחר הלידה, ומתאפיינת בבכי, הרגשת עצב, כאבי ראש, היפוכונדריות ואי שקט. התסמינים אינם מפריעים לתפקוד היום-יומי, והם חולפים מעצמם תוך כמה ימים. עקב שכיחותה הרבה התופעה אינה נחשבת לתופעה פתולוגית, ואין צורך בטיפול תרופתי או פסיכולוגי. עם זאת, הבנה, אמפתיה ותמיכה סביבתית עשויים לזרז את היעלמות הסימנים.
  • דיכאון לאחר לידה: Post partum depression תסמונת חמורה יותר. דיכאון לא פסיכוטי (נירוטי) התוקף 10% - 20% מן היולדות ב 6 – 12 השבועות הראשונים שלאחר הלידה. המדדים ההכרחיים הם מצב רוח ירוד או אובדן עניין בפעילויות למשך שבועיים לפחות, וסימנים נילווים, הכוללים שינויים בתיאבון או במשקל, בשינה, ובפעילויות פסיכומוטוריות, אנרגיה פחותה, הרגשת חוסר תועלת או אשם, קושי לחשוב, להתרכז או להחליט, וכן מחשבות חוזרות אודות מוות, תוכניות או נסיונות אובדניים. לעיתים החולה מתלוננת על דפיקות לב ולחץ בלב. התופעה בעלת טווח רחב של קושי כוללת לעיתים התקפי חרדה בלתי נשלטים, ריגשות אשם ומחשבות כפייתיות. הנשים מרגישות בודדות, איכות חייהן יורדת והן בסיכון להרע לעצמן או לתינוקן. בניגוד לעצבות לאחר לידה, ללא טיפול, דיכאון זה יכול להימשך זמן רב, אפילו חודשים ארוכים, או שנים. יש דכאונות שמחייבים אשפוז ויש דכאונות שמספיק להם טיפול קצר.
  • פסיכוזה לאחר לידה: מחלה קשה המתאפיינת בשינויים קשים במצב הרוח ובירידה בתפקוד המנטלי הכללי. השכיחות הינה 0.2% מהיולדות. מדובר בשינויים דרסטיים במצב הרוח של היולדת, מדיכאון קיצוני לתחושת שמחה ופעלתנות מוגברת (מאניה). בולטות בפסיכוזה תופעות של בילבול והזיות, יחד עם חוסר התמצאות בזמן ובמקום. כמו כן ישנן תופעות של עיוות המציאות עד כדי כך שהחולה אינה מכירה לעיתים את בני משפחתה ותופעת איבוד האישיות (דפרסונליזציה) – החולה מתייחסת אל עצמה כמישהו אחר, ולעיתים מתכחשת לתינוק: "הוא לא שלי", "זה בכלל לא תינוק" וכדומה. בנוסף לחוסר התיפקוד, קיימת סכנה משמעותית של התאבדות ולעיתים אף פגיעה אלימה בבני משפחה, בעיקר בתינוק.

 

 

גורמים:

 

הלידה היא לעיתים קרובות אירוע רב חשיבות בחיי אישה, לעיתים אף החשוב ביותר. זהו גם זמן של שינויים פיזיולוגיים רבים, הכוללים השפעות הורמוניות על מערכות הגוף השונות.

 

  • הגישה הביוכימית – מחפשת סיבת התופעה בחומרים ביוכימיים המצויים בדם היולדת. לאחר הלידה יש ירידה משמעותית בהפרשתם של הורמוני מין כאסטרוגן ופרוגסטרון ועלייה ברמת הפרולקטין והקורטיזול בדם. נסיונות מעבדתיים לגלות קשר בין רמות הורמונים אלו למצב הנפשי של היולדות לא העלו מימצאים חד משמעיים.
  • הגישה הפסיכולוגית- תולה את הסימנים במתח הרב של ההריון והלידה, במצב הדחק (סטרס) של הלידה או בנטל האחריות הנופל לפתע על האם הצעירה. גישה זו מדברת על העצבות והדיכאון כדבר שבא בעקבות הלידה ואיבוד הזהות של האם: שילוב של אי נוחות גופנית עם עייפות וחוסר שינה, חרדה מהאחריות לגורל התינוק ובניית מערכת קשרים חדשה בבית.
  • גורמי הסיכון כוללים לידה ראשונה, דיכאון או הפרעות נפשיות אחרות אצל היולדת או בני משפחתה בעבר, בעיות בחיי המשפחה וחוסר תמיכה חברתית. כמו כן, הריון לא מתוכנן ומצב כלכלי גרוע (האם מובטלת או ראש המשפחה).
  • גורם הסיכון המשמעותי ביותר הינו דיכאון או פסיכוזה לאחר לידה קודמת. עם זאת, חשוב לציין שנשים שחוו דיכאון או פסיכוזה לאחר לידה, טופלו על ידי שיחות, טיפול סביבתי תומך ותרופות, ילדו לאחר מכן ללא כל הפרעה.



השפעה על היילוד


קשר אם-תינוק


המרכיב העיקרי בחווית התינוק קשור ביחסים שלו עם המטפל (בדרך כלל האם). התינוק אינו יכול לשרוד ולהתפתח ללא דאגה אינטימית, מסורה ועיקבית, של דמות הורית.

 

תאוריות פסיכואנליטיות קלאסיות הדגישו אף הן את חשיבות היחסים המוקדמים אם-ילד. פרויד, למשל, התיחס ליחסי אם-תינוק כבעלי ייחוד ותאר אותם כאב טיפוס לכל יחסי האהבה המאוחרים. וויניקוט (וויניקוט, 1998) ביטא את חשיבותו העצומה של קשר זה בפרדיגמה שלו ש"אין תינוק ללא אם ואין אם ללא תינוק".

 

לקשר אם-תינוק חשיבות רבה לתקינות התפתחות הילד. איכות וכמות הטיפול הנעשה על ידי האם לתינוקה, הן מבחינה פיזית והן מבחינה ריגשית מהווה גורם קריטי בעל השפעה מתמשכת על התפתחות התינוק, על יכולתו לגדול מבחינה פסיכולוגית ופיזית. האם איננה רק פונקציה מאכילה, מספקת דחף, אלא ישנו רישום מורכב אצל הילד של עיניה, קולה, ריחה, המגע שלה, ואלו כולם בעלי תפקיד מכריע בהבנת הילד את עולמו.

 

המחקר ההתפתחותי כיום מדבר על השפעה הדדית, על פעילות גומלין (interplay) דינמית בין האם והתינוק. כל אחד בדיאדה משפיע על פעולות האחר, על האופן בו הקשר נחווה, ועל הציפיות של האחר באינטראקציה. כל דיאדה מאופיינת ע"י דפוסי התקשורת המתקיימים בה, מעין ריקוד הדדי, והיא ספציפית מאוד לשניים המשתתפים בה. במהלך ההתפתחות גם התינוק וגם ההורה מושפעים באופן מתמשך זה מזה, ועוברים השתנות באופן סיסטמטי אחד ע"י השני.

 

למשפחה, מעצם היותה גורם מרכזי בסוציאליזציה הראשונית של הילד החל מלידתו, יש תפקיד משמעותי בהתפתחות ההבנה הרגשית שלו (Brown& Dunn, 1996; Denham, Zoller& Couchoud, 1994; Dunn et al., 1991; Harris, 1999). דיאלוגים על תכנים רגשיים המתקיימים בין התינוק לדמות המטפלת בו, משפיעים על יכולתו לווסת ביטויים רגשיים (Cassidy, 1994), כך שתינוק שההורה שלו מגיב ברגישות לאיתותיו הרגשיים ("אתה בוכה כי זה כואב לך?"), לרוב מגלה גמישות לווסת את רגשותיו בשלב מאוחר יותר וכן לשלב רגשות חיוביים ושליליים. לעומתו, תינוק שההורה שלו מתעלם או מגיב בקיצוניות לאיתותים הרגשיים שלו ("אל תבכה, זה לא כואב"), נוטה לצמצם את רגשותיו השליליים או להקצין אותם.

 

תיאורית ההתקשרות (Bowlby, 1969), הדנה בחשיבות יחסי הורה-ילד להתפתחותו של הילד, מדגישה שבהתבסס על האינטראקציות החוזרות של התינוק עם ההורה ועל תגובתיות ההורה לאיתותי התינוק, מתגבשת אצל התינוק תמונת עולמו הפנימית. מאפייני הקשר של התינוק עם ההורה מעצבים את מידת הביטחון והאמון שהתינוק חש ביחס לעולם הסובב אותו וביחס לעצמו, ומשפיעים על המשך התפתחותו הרגשית ועל מאפייני הקשר בינו ובין ההורה ובינו לבין כל האובייקטים עימם הוא יהיה בקשר בשלבים מאוחרים יותר בהתפתחותו.

 

על פי תיאוריה זו כל תינוק ייפתח התקשרות לדמות המטפלת שלו ומודל פנימי לגבי קשר, גם במקרים בהם הדמות המטפלת אינה קשובה בצורה אופטימלית לצרכיו או אינה זמינה אליו מבחינה ריגשית.

 

 

קשר אם-תינוק אצל אמהות דכאוניות:


הלידה מעוררת באם תחושה פתאומית אינטנסיבית של שינוי בזהות שלה. היא כבר לא האישה שהיתה לפני שילדה את ילדה, אולם עדיין לא יצרה לעצמה זהות חדשה כאם. היא חשה אי מסוגלות לתפקד כהורה, וחשה, כמו התינוק שלה, פגיעה, חשופה ולא מוחזקת. אולם, דווקא דרך הכאב שבאובדן הזהות שלה ותחושת הפגיעות שלה היא יכולה לשמש עבור התינוק שלה סביבה מחזיקה, מעין "עור" עוטף ומרגיע לחלקים שלו (של התינוק) אותם הוא חש כמפוזרים. היא עושה זאת על ידי ההנקה, הקול שלה, המגע שלה וכו'. התינוק יכול לחוש עצמו, על כל חלקיו, מוחזק על ידי האם, וחרדתו ותחושת המסוכנות פוחתת. הוא יכול להירגע. מאוחר יותר בהתפתחותו הוא מפנים את התחושה הזו ויכול לחוש אותה גם ללא הנוכחות המחזיקה של האם (Cornwell, 1983).      

 

בשביל התפתחות ריגשית תקינה זקוק התינוק שאמו תתן משמעות לטיפול הפיזי, לבכי שלו, למצוקות שלו וגם לדברים החיוביים כגון: הקשר, ההנקה, המקלחת וכו' על ידי זה שתכיל אותו באומרה אליו "נעים לך עכשו כשאנחנו מתקלחים", "אני מבינה שאתה בוכה עכשו כי אתה רעב" וכו'. על ידי הכלה זו התינוק מבין ברמה הפרימיטיבית ביותר, שהולכת ומתפתחת עם הזמן, שיש לו עולם פנימי, שהוא יכול להרגיש מצוקה, שהוא יכול להרגיש הנאה. נתינת משמעות והמללה של הטיפול הפיסי, שהוא הטיפול העיקרי בתינוק בחודשים הראשונים מאפשר לתינוק להבין שהוא נמצא ב"ראש" (mind) של האחר, של אמו ושיש מי שמנסה להבינו, שהוא חשוב ויקר לו. לילדים שנולדו לאמהות עם דיכאון לאחר לידה חסרה חוויית ההכלה והתחושה שהם נמצאים בראש של האחר עקב הצמצום הרגשי אצל האם.

 

במצב מאוד ראשוני בו לתינוק אין תחושה של עולם פנימי, ההחזקה של כל חלקי האישיות ביחד נחווית כשברירית ונעשית באופן חיצוני. התינוק במצב ראשוני זה, חש עצמו בסכנה תמידית ל"נזילה" דרך ה"עור" החיצוני השברירי המחזיק אותו. ה"נזילה" הזו מסוכנת עבור התינוק כיוון שהיא נחווית על ידו כאובדן העצמי; כהתפוררות לכלום ולאין. תחת תנאים של לחץ אדם מבוגר יכול לעשות רגרסיה לשלב ראשוני שתואר זה עתה. ידוע שאימהות לאחר לידה חשות מצב זה בדרגה זו או אחרת (Cornwell, 1983).

 

האם הדיכאונית (או האם שאינה פנוייה לתינוק שלה מסיבה זו או אחרת שאחת מהן היא דיכאון אחרי לידה), אינה פנוייה ואינה רגישה דייה לשמש עבור התינוק שלה כמחזיקה, כנותנת תחושת רצף חיצוני וכך גם פנימי. היא לא יכולה למלא את הפונקציה של "העור" לה התינוק כ"כ זקוק בשלב ראשוני של חייו. התינוק, בתגובה, מנסה ליצור לעצמו את העור הזה בעצמו, כדי לא לחוש בחרדה וסכנה תמידית. התינוק יוצר זאת על ידי מיקוד תשומת הלב שלו בצליל, באור, או בהנעת גופו באופן מתמיד. במקרים קיצוניים התנהגויות אלו נראות כהתנהגויות אוטיסטיות ומומשגות כהגנות אוטיסטיות (נענוע תמידי, התמקדות בגירוי יחיד).  

 

 

:Still Face Interaction


בניסוי המפורסם של Traverthen ו- Murray(Murray, 1989) הביאו אמא ותינוק בן 2-3 חודשים לחדר. תינוק בגיל זה תלוי באמו, אינו יכול ללכת או לזחול לבד ויש הרבה אינטראקציה חזותית. נאמר לאם להתנהג כרגיל כך שהיתה הרבה הנאה וצחקוקים בחדר עד לרגע שאמרו לה שברגע אחד תשנה את הבעת פניה לפנים ללא הבעה. התוצאה היתה שהתינוקות ניסו לעניין את האם ולהחזיר אותה למצב של הצחקוקים והדיבורים ומשלא הצליחו הם נסוגו והתכנסו לתוך עצמם וחיפשו את סיפוק הצורך באינטראקציה בתוך עצמם. זה בא לידי ביטוי על ידי פעולות של וויסות עצמי כגון: בכי, ריור, הם לא הסתכלו לסביבה, חלקם דפקו ראשם בסלקל.

 

כשהאם לא מגיבה לרמזיו של התינוק בצורך באינטרקציה בינאישית הילד לומד לווסת את עצמו ומתכנס בתוך עצמו. הוא לומד שהוא צריך לסמוך על עצמו, הוא חש שאין לו במי לבטוח ושהסביבה לא תוכל לעזור לו. תינוק זקוק לסביבה, גירויים מהסביבה, אינטראקציה מהסביבה, וכשאין לו את זה אזי יותר קשה ללמוד, יותר קשה להתפתח, יש דברים לא מוגדרים, ללא משמעות ויש השפעות ריגשיות שליליות.

 

 

אינטראקציה קולית של אמהות דכאוניות עם ילדיהן:

 

דפוסי הדיבור משפיעים על היחסים בין בני האדם בכלל. אחת הדרכים המרכזיות שבהן אמהות מתקשרות עם ילדיהן, היא דרך תקשורת מילולית. מאחר ודגמי תקשורת בין ילדים צעירים לבין אימהותיהן נחשבים לאחד המרכיבים הבסיסיים בהתפתחות הקוגניטיבית של הילד, הפרעות בהתנהגות הקולית של האם יכולות להיות בעלות השלכות מרחיקות לכת.השפה משחקת תפקיד חשוב ומנחה בהתפתחות העניין. מאחר והאם מהווה לעיתים קרובות את הדמות המרכזית בחייו של התינוק, הוא לומד על השפה בעיקר דרך האינטראקציה איתה. כך שהאינטראקציות הקוליות בין האם לתינוק הופכות לבעלות חשיבות.

 

כמו כן הדגם הקולי של האם קשור לדגם הקולי של הילד מגיל ינקות ומכאן שהתינוק מושפע מסגנון הדיבור, מהקצב, מהפקת הקול, הצליל וגובהו של האם. תינוקות מסוגלים לחקות את הקונטורים של אימם במבעים קצרים יותר כבר מגיל מספר שבועות.

 

אצל אמהות דכאוניות רואים הרבה פחות שיח עם ילדיהן. הן מדברות עם אתנחתות ארוכות יותר ועורכות פחות תפניות במהלך השיחה עם ילדיהן לעומת אמהות בריאות. לאם הדכאונית לוקח יותר זמן להגיב באופן מילולי כלפי הילד שלה. מכאן, שגם התנהגות הדיבור של הילדים כלפי אימהותיהן שונה אצל ילדים לאמהות דכאוניות לעומת ילדים לאמהות בריאות. ילדים לאמהות דכאוניות מפיקים פחות קולות ומדברים פחות במהלך השיחה, מדברים לאט יותר ועם הפסקות ארוכות בין המילים.

 

באינטראקציה הקולית בין אם לתינוק אנו מוצאים סוג דיבור מסויים המכוון לתינוקות המכונה IDSלאמור: Infant-Direct Speech, שהוא בעל מאפיינים ייחודיים מבחינת הדגשות, גובה הצליל, אורך ההברות ועוד. אצל אמהות דכאוניות מצאו שה IDS חדגוני, תדירותו פחותה יותר מאצל אמהות לא מדוכאות, וכן ה IDSשלהן אינו מהווה עבור תינוקותיהן גירוי מספיק ללמידה וחקר הסביבה (Kaplan, Dungan & Zinser, 2004).

 

במחקר של קפלן, דנגן וזינסר השמיעו לתינוקות מקטע דיבור IDS ואחריו הראו להם מיידית פרצוף מחייך. המטרה היתה לבדוק אם התינוקות יקשרו בין ה-IDSשל האם לבין הפרצוף המחייך .

 

תינוקות נוטים להתבונן בגירויים חדשים למשך זמן ארוך יותר מאשר בגירויים המוכרים להם. הופעת גירוי חדש בעקבות ה-IDSאמורה להיות מפתיעה ולכן הדרך לבחון היא לבדוק אם כשיוצג לתינוק גירוי ויזואלי לא מוכר בעקבות ה-IDSהוא יתבונן בו למשך זמן ארוך. מתוצאות המחקר עולה כי תינוקות של אמהות מדוכאות לא הצליחו ללמוד את הקשר בין פרצוף שמח לבין קולה של אמם ותינוקות לאמהות לא מדוכאות הצליחו במשימה. כמו כן נמצא שתינוקותיהן של אמהות המצויות בדיכאון כרוני לומדים להגיב לקולות של גברים המדברים אליהם. וההסבר לכך הוא שתינוקות לאמהות מדוכאות לומדים להתעלם באופן סלקטיבי מקולה ודיבורה של אמם. יתר על כן, הם אף לומדים להכליל התעלמות זו לקולן ולדיבורן של נשים בכלל, דבר שעלול להביא עם הזמן לליקויי קשב ולאיחור בהתפתחות הקוגניטיבית אצל תינוקות שמטופלים רוב הזמן על ידי נשים בלבד.

 

 

התפתחות הקשב אצל ילדים לאמהות דכאוניות:


היכולת להתמקד, לשמור על קשב ולהתעלם מהפרעות, הינה מרכזית בתפקוד הקוגנטיבי האנושי (Sternberg, 1969). באופן מסורתי, הקשב נתפס כמאפיין מפתח של אינטיליגנציה, מאחר והוא מתחיל את התהליך המוחי של איסוף אינפורמציה מהסביבה הפיזית והחברתית הסובבת. באופן נורמלי, רק דברים שאליהם אנו קשובים, יכולים להלמד ולהזכר וכך לתרום לחיים המנטליים והחברתיים.

 

היכולת להקציב משאבי קשב ולהשאר בריכוז גדלה במהלך הילדות. כישורי קשב מתפתחים כתוצאה של התבגרות ביולוגית ודרך למידה ישירה ועקיפה.

 

תינוקות שרק נולדו לא מחזיקים ביכולת להתעלם מהפרעות. עד לגיל הגן יכולת זו מתחילה להתפתח והיא הולכת ומשתפרת. תוצאות של מספר מחקרים הדגימו שיפור מובהק הקשור לגיל, בהתפתחות של מגוון כישורי קשב, כמו: בחירת גרויים הרלוונטים למשימה במהלך עיבוד אינפורמציה, היכולת לפצל תשומת לב בין שתי משימות, והיכולת לשמור על תשומת לב לאורך זמן.

 

בעוד שלגורמים גנטיים יכולה להיות השפעה מובהקת על יכולת הקשב אצל ילדים, קיימת עדות רבה המראה כי גורמים סביבתיים משחקים תפקיד חשוב בהתפתחות כישורי קשב. האינטראקציות בין הילד לסביבתו ובעיקר בינו לבין המטפל העיקרי, הוכחו כקריטיות בהתפתחות הכישורים הקוגנטיביים של הילד.

 

תהליכי קשב הופכים הרבה יותר מובנים תוך כדי ההשפעה החזקה של שפה מילולית וכתובה. כישורי קשב המתפתחים בילד, מתפתחים בחלקם דרך אימון מתמשך בתחום השפה, שבדר"כ דרך האמא כי היא הדמות המרכזית בחייו של הילד.

 

מרווח הקשב של הילד הינו מוגבל, בעיקר בגיל הגן. הילדים יכולים ללמוד את כישורי הקשב שלהם דרך אינטראקציות קוליות עם האמהות. ניתן למשוך קשב ולשמור עליו במשך שיחה דרך קצב, עוצמה, גובה והשתנות בתדירות הקול. הדיבור של אמהות דכאוניות מאופיין בהפסקות ארוכות, חוסר הבעתיות, תזמון לא מתאים והדדיות נמוכה בתגובתיות המילולית. גורמים אלה יכולים לפעול יחד על מנת ליצור מצבים בהם קשה לאם למשוך ולשמור על הקשב של הילד.

הפסקות ארוכות, למשל, מספקות הזדמנות לכניסה של הסחות פנימיות וחיצוניות עבור המדבר ועבור השומע וכך פוגעות בקשב. כמו כן, דיבור החסר מגוון של גבהים, עוצמות, קצבים וכיו"ב, המאפיין אמהות דכאוניות, אינו מעורר קשב.

 

 

התערבות שפת הטף


שפת הטף, שפת הסימנים לתינוקות, המאפשרת שיחה אמיתית ותקשורת דו כיוונית יכולה להתערב לטובה בקשר אם-תינוק אצל אמהות דכאוניות (כמו שעושה נפלאות במשפחות בהן האם אינה מדוכאת).

 

שפת הטף נלמדת כמו שפת אם. ההורה מדבר ומסמן בו זמנית והילד קולט את הסימנים, את משמעותם ורוכש לעצמו את הסימנים והמילים אט אט. הסימון של ההורה נעשה תוך כדי יצירת קשר עין, מול התינוק, עם אינטראקציה חזותית וקולית.

 

במצב הדכאוני, האם לא יכולה ליצור אינטראקציה באופן ספונטאני וייתכן כי בעזרת מסגרת חיצונית, כגון קבוצת לימוד שפת הטף, היא תוכל לשפר את האינטרקציה שלה עם תינוקה.   השפה הפרה ורבלית, כמו כל שפה, מגדירה ומעניקה משמעות. אצל האם הדיכאונית קיים קושי בנתינת משמעות לעולמו הפנימי המתפתח של התינוק. ניתן לשער שלימוד קונקרטי של שפה ויישומה, יעודדו את האם להרחיב את רפטואר המלל בו היא משתמשת עם תינוקה, ובכך תאפשר את הרחבת עולמו הפנימי של תינוקה והגדרתו.

 

אם מדופרסת מרגישה עצמה כאם מתה, היא אינה יכולה לראות או לשמוע את התינוק שלה, והיא אינה מאמינה שהיכולת שלה לתת חיים גדולה כמו היכולת שלה להרוס. כמו כן היא אינה נהנית מהתינוק, תשושה, לא מסוגלת לתפקד, בודדה, לעיתים אינה רוצה לדבר עם אף אחד, ולא רוצה לתקשר עם התינוק. אמא דכאונית יכולה לטפל טיפול פיזי בתינוק שלה – לחתל אותו, לקלח אותו, להאכיל אותו אבל לא קיים אצלה המוטיב הריגשי, לא קיים קשר עין, חיוך, דיבור, חיבה, מגע פיזי. שפת הטף תחייב אמא במצב זה ליצור קשר עין ולדבר אל תינוקה תוך כדי סימון הסימנים. שפת הטף תשפר את האינטראקציה בין האם לילד על ידי התקשורת מהסוג המיוחד הזה, המצריכה הבעות הפנים, שירים וסיפורים שמשתלבים יחד עם הסימנים.

 

כמו-כן, ההשתתפות בקבוצה תאפשר לאם עם דיכאון לאחר לידה ליצור קשר בין אם באופן אישי ובין אם באופן קבוצתי, אשר יכולה להקל על הדיכאון. תמיכה זו מסביב לאם הדכאונית יכולה לתרום רבות להרגשה שהיא לא לבד. מערכת תמיכה רחבה הינה אחד הגורמים המשמעותיים ביותר בהקלת הסימפטומים אצל אם עם דיכאון לאחר לידה.

שפת הטף היא כמו שפת אם, אינה נלמדת באופן מכוון אלא נרכשת על ידי התינוק. ההורה צריך להתאמן על מה שלמד בסדנאות והאימון בבית יעזור לאם הדכאונית בכך שיתן לה עשייה, שיתן לה מטרה, שישכיח ממנה לזמן מה את העצבות והמחשבות השליליות.

 

ישנם משפטים מאוד בסיסיים שלאם דכאונית קשה לומר ושפת הטף יכולה להתערב כאן בצורה חיובית ומשמעותית ביותר על ידי אמירתם בשפת הסימנים. משפטים כגון: "אמא אוהבת אותך", "אתה ילד יפה ומתוק", "הנה ברווז" וכו' – משפטים שמאוד חשובים כחלק מהתקשורת בין אם לתינוק לצורך ההתפתחות. הילד ירגיש פתאום שהוא כן בראשה של אמו, שהיא כן חושבת עליו ואוהבת אותו, שהיא רואה מה שהוא רואה (ברווז) ועל כן תוכל לשקף חלק מעולמו הפנימי.

עפ"י כל הנאמר לעיל התערבות של שפת הטף בקשר אם-תינוק אצל אמהות דכאוניות הינה בעלת השפעה חיובית וחזקה ויכולה לגרום לשינוי לטובה אצל האם ובקשר הדיאדי שלה עם תינוקה.

 

 

סייגים:

 

  • התערבות חלקית ולא פתרון מלא של הבעיה.
  • סדנא קצרה מדיי.
  • צריך לתת יד – אמהות דכאוניות לא תבואנה לסדנא בעקבות מודעה או הפנינג. צריך אדם אחר שישכנע.
  • חלק ממשהו רחב יותר – היום, הפסיכיאטריה של התינוק עובדת במוקדים רב מערכתיים ומפנה גם לפסיכולוג וגם למרפאה בעיסוק וכו', הווה אומר, להרבה סוגי טיפול.
  • לא מתאים לכל סוג של דיכאון.

 

על אף הסייגים לעיל, ברצוני לומר, שאמהות, שחוות עצבות לאחר לידה או דיכאון ברמה קלה יחסית, יכולות להנות מתקשורת עם התינוק באמצעות סדנת שפת הטף, לפתח את הקשר ולחזק את הביטחון והאמון בתינוק ובאם. שפת הטף תמנע תסכולים שכולנו חווים כשאנחנו רוצים לדעת מה התינוק שלנו אומר/בוכה לפני שהוא יודע לדבר.

 

 

 

ביבליוגרפיה


תמר פרי, זהר ניצן, בוריס קפלן, ציון בן רפאל (1999) כתב עת הרפואה, כרך 136, חוב' ב '

צביה ברזניץ, טרייסי שרמן, (1997) סוגיות בחינוך מיוחד ובשיקום, כרך 12, מס. 1,

ע' 31-40

Bowlby, J. (1969). Attachment and loss: Vol 1. Attachment

מרים דישון-ברקוביץ (2004) גלילאו כתב עת למדע ומחשבה, גליון 68 ע' 74

יוליאן יאנקו, גדעון רצוני, שמואל טיאנו (1993) כתב עת הרפואה, כרך 125, חוב' ט'

Murray L. , Cooper P.(1997) Effects of postnatal depression on infant development. Arch Dis Child.;77 (2):99-101 

וויניקוט, ד.ו. (1998) תינוקות ואימותיהן. הוצאת דביר.

Cornwell, J (1983) crisis & survival in infancy. Journal of child psychotherapy, vol 9. 25- 31

Murray, L (1989) Winnicott & the developmental psychology of infancy. British Journal of psychotherapy. Vol 5(3) 333-348

Norma Tracey  (2000) J. of child psychotherapy Vol. 26 no. 2: 183-207

תמי כרמל שפיגלר (1999) עבודת גמר בחוג לפסיכולוגיה אוניברסיטת חיפה, יחסי אם ילד בשנת החיים השנייה והקשר שלהם לאיכות ההתקשרות בינקות ולמגדר הילד.

תגובות הגולשים
1. ענת לגזיאל 18/01/2015, 22:50:39

אני כותבת עבודה אקדמאית על דיכאון לאחר לידה ובחרתי לשלב את מאמרך בנושא אך חסר לי השנה שבה כתבת את המאמר

+ השב