אמא מספיק טובה

רגשות אשם מלווים לא פעם את האם החדשה
|
הדפס
|
שמור

 ההריון והאמהות מפגישים אותנו עם רגשות שכבר הכרנו, אך הצורה חזקה יותר ובעלת עוצמה מיוחדת. במהלך ההריון נשים שואלות את עצמן, האם מה שהן אוכלות טוב לעובר, האם אורח החיים שלהן מתאים להריון. כשהן דואגות או עוברות ימים קשים, מעבר לקושי עצמו, מנקר החשש, איך ישפיע אורח החיים שלהן על העובר. לפעמים, בהריון יש הרגשה שאחרי הלידה הכל יהיה בסדר. אפשר יהיה להירגע, סוף סוף לנשום עמוק וליהנות מהתינוקת.

צילום: מאיה אהרוני

אבל מי שכבר הפכה לאם יודעת שזה לא בדיוק כך, ואת מקום הדאגות שחלפו ממלאות דאגות חדשות. אחד הרגשות שמלווים לא פעם אם חדשה, וגם אם וותיקה, הוא רגש האשמה, או בגרסה המתונה והמוסווית שלו- השאלה, האם אני אימא טובה?

 

השאלה הזו עולה בכל כך הרבה גרסאות, ונשאלת כל כך הרבה פעמים, שנראה לפעמים שאי אפשר להיות אמא בלי לשאול את השאלה הזו. מההסתכלות שלי והמפגש שלי עם אמהות, זה נכון, אבל יש אמהות שיהיו עסוקות יותר בשאלה זו, ויש שהרבה פחות.

 

שאלה זו היא בעייתית לא רק בגלל הרגש הלא נעים המתלווה אליה, אלא בעיקר בגלל שאין תשובה אחת, חד משמעית לשאלה זו. אולי בכך בעצם כבר טמונה התשובה.

 

 

מה זה בעצם אימא טובה?

כדי להקל קצת על הספקות שיש לכל אם, וגם לנסות לכוון, אני רוצה לספר לכן על מושג שאולי שמעתן אותו כבר, והוא "אימא מספיק טובה" או "האם הטובה דיה". מושג זה נטבע על ידי הפסיכואנליטיקן ורופא הילדים וויניקוט.

 

וויניקוט היה רופא ילדים שחי ועבד באנגליה. במהלך עבודתו הוא פגש אמהות וילדים רבים והתעניין במיוחד בצד הנפשי של מה שקורה בין האם והתינוק. בהמשך עבר הכשרה כמטפל ופיתח גישה טיפולית מיוחדת שתפסה מקום משמעותי בשדה הטיפול הפסיכותרפי והפסיכואנליטי (ישנם הבדלים בין סוגי הטיפול, שאינם קשורים לנושא).

 

בספריו מתאר וויניקוט את התצפית שעשה על אמהות, והמסקנות שלו, תוך התייחסות למרכיבים של ההתנהגות והחשיבות שלהם להתפתחות המיטבית של התינוק. אחד הדברים שיכולים לעזור לאמהות המתמודדות תדיר עם הספקות שדיברתי עליהם, היא שלדעתו של וויניקוט אימא לא צריכה להיות מושלמת. בעצם, אין אימא מושלמת, וטוב שכך. גם כשהתינוק שלכן מתוסכל - זה לא בהכרח רע או מזיק. כמובן שאין הכוונה לכך שצריך לתת לתינוק לסבול, לבכות, או לא להרים אותו יותר מידי כדי שלא "יתרגל" או "יצא מפונק ואתם עוד תצטערו על זה". הוא מדבר על משהו שאפשר לקרוא לו תסכול אופטימלי. גם המונח הזה מעט בעייתי, ועלול לגרור אחריו שאלות וספקות. מהו תסכול אופטימלי? איך נדע שהתסכול הוא אופטימלי?

 

הכוונה היא לתסכול שהתינוק יכול לעמוד בו. אבל לפני שיוכל לעמוד בתסכול - הוא צריך קודם לבנות את עצמו ואת הכוחות שלו.

 

איך זה קורה? זה קורה בעזרת ההתנהגות הרגילה של אמהות. הבשורה היא שרוב האמהות, מתוך המחויבות שלהן לתינוק, ההיענות שלהן לתינוק ההקשבה שלהם לתינוק ובעצם האהבה שלהן לתינוק-מספקות לו את מה שהוא צריך כדי לגדול ולהתפתח. במהלך ההתפתחות הזו, התינוק הופך פחות תלוי ופחות נזקק ויכול לסבול תסכולים קטנים. זה לא קורה מייד, ולא בשבועות הראשונים, אלא מעט מאוחר יותר. איזה תסכולים? שוב, בשלב זה האם פיתחה היכרות עם התינוק שלה, היכרות שמאפשרת לה לדעת מתי התסכול הוא אפשרי, ומתי זה כבר מעבר למה שהתינוק יכול לשאת. בשלב זה, התסכולים הקטנים לא רק שאינם מזיקים, אלא דווקא תורמים להתפתחות הנפשית של התינוק.

 

יתכן שמי שקוראת את הכתבה הזו מרגישה שמה שנכתב הוא קצת מעורפל. שאלות נענות, ומתעוררות שאלות חדשות. נכון, הדברים לא ממש ברורים ולא מוגדרים עד הסוף. אבל זה לב העניין. האמהות אף פעם לא ברורה ולא מוגדרת עד הסוף ומי שמנסה לתת לכן תשובות חד משמעיות לשאלות לא תמיד עוזר לכן. יש כאן מקום למשחק, לפרשנות אישית, והכי חשוב, להתאמה אישית של כל אישה לעצמה ולתינוק שלה. כלומר, רק את, ובן זוגך, מי שממש מכירים את התינוק שלכם, תדעו בסופו של דבר מה נכון עבורו. את הביטחון הזה קיוויתי להעביר לכן בדברים שנכתבו.

תגובות הגולשים