גן שקוף

בשנים האחרונות פשטה אופנה חדשה בגני ילדים: הגן השקוף, גן שבו מתעדות מצלמות מזוויות שונות את הילד/ים לאורך כל היום, כל יום- כמצלמת מעקב. המטרה המוצהרת של המצלמות הינה לאתר גננת או מטפלת שאיננה פועלת כראוי, או במילים פשוטות: מתעללת בילד, מכה, מעליבה, מזניחה, גורמת לו נזק פיזי או רגשי. מטרה חשובה מאד. למרות זאת אני רוצה להעלות את הצד השני, המואר פחות, של זרקורי המצלמות, הצד של הנזק הרגשי המתמשך של הצורך במצלמות ושל תוצאות המעקב הבלתי פוסק והשליטה מרחוק של ההורה בילדו ובחייו. ההנחה הראשונה שלי היא שההורה אמור להקשיב לילדו (ללא הקלטת מצלמה), להתבונן בו (ללא תמונות מצלמה), לחוש אותו, להיות רגיש למה שעובר עליו, להיות עם יד על הדופק- אבל לא לאשפז את הילד מראש ב"חדר מיון מניעתי" שבו הדרמה היסטרית והמעקב צמוד- ואלה אינם מאפשרים לילד ולהורה לנתק את חבל הטבור ולנשום בכוחות עצמו.

אם יש להורה חשש שהגננת מתעללת בילדים - למה הוא מחכה? לצילומים? עליו להיות קשוב לילד ולהחליט האם להוציא אותו מהגן. האם צריך לחכות להוכחות? האם העניין המרכזי הוא הפן המשפטי? ההוכחות המצולמות? התגובה (החשובה!!) לגבי הצוות- או המעשה הנכון לעשותו בקשר לילד? הרי גם אם יסתבר שהחשש היה בלתי מוצדק- לא תרצו שהילד שלכם יהיה בגן שבו אתם מרגישים שיש בכלל אופציה כזו, שאתם חושדים שייתכן ומי מהצוות גורם נזק לילדכם!!! הרי המסר הסמוי (ואולי גם הגלוי) שאתם מעבירים לילד שלכם הוא שאתם (אתם!! הוריו האוהבים!!) שולחים אותו למקום שייתכן ומסוכן לו! אם אינכם בטוחים שהילד במקום טוב ומתאים לו- חפשו גן אחר. ואם שוב ושוב אתם חוששים שהגן (השני, השלישי, הרביעי...) מסוכן לילד שלכם- הרי שיש כאן בעיה אחרת שאיננה קשורה בגן אלא ביכולת שלכם לתת אימון או להעביר את הילד שלכם לידיים אחרות, וכדאי לטפל בכך.

תנו לילד שלכם את האפשרות להיפרד מכם ולא להישאר בסימביוזה וירטואלית ממש צמוד אליכם. זה מעיק עליו- גם אם איננו "יודע" שיש מצלמות. הוא בכל זאת יודע. הוא חווה את השקיפות הזו. תנו אימון בכוחות שלו להתמודד (בהתאם לגילו) עם העולם. הרי לכן טרחתם ובחרתם עבורו את הגן הטוב ביותר האפשרי. תנו לעצמכם (וזה הכי קשה) להיפרד מהילד שלכם. זהו תהליך מורכב שעובר על כל הורה - והפיתוי לא להיפרד ולהשאיר את הילד במצב "עוברי" משהו הוא פיתוי חם, נעים לכאורה - אבל מסוכן לטווח הקצר ולטווח הארוך, להווה ולעתיד. יש לו מחיר גבוה מאד.

כבדו את הפרטיות של הילדים האחרים. כמו שאתם צופים בהם- כך צופים גם ההורים של יוסי או רותי בסלון שלהם בערב או משך היום בעבודה בילד שלכם. כבדו את העצמאות המקצועית של הגננות. של הזולת בכלל. גננת או מטפלת שיודעת שהיא מצטלמת פועלת תחת בקרה שאולי גורמת לה להתאפק ולעצור התנהגות שלילית (ולא זה המניע שהייתי רוצה לראות כעוצר התנהגות שלילית- אלא הבנה ומניע פנימי)- אבל אותה בקרה מצולמת עוצרת גם ספונטאניות, היא מצריכה כמעט חוג משחק מול מצלמה, היא יוצרת "עצירות" תנועתית (איך אני נראית כשאני מתכופפת? ואיך אני נראית בזמן שאני כועסת? ואיך כשאני מתגלגלת מצחוק?...) ו"עצירות" בכלל. לגננת ולצוות יש עכשיו קהל קבוע של מבוגרים שצופים בה.

בטיעונים די דומים ניתן להצמיד שבב אלקטרוני לילד ברגע שנולד ולעקוב אחריו (לשם הגנה עליו, כדי להיות הורים שיודעים הכול על הילד ...) בכל מקום. לשבב הזה אפשר לקרוא גם בשם מוכר ופשוט יותר: אזיקים, ואני מקצינה את הדימוי לשם ההבהרה: למי ששם אותם אזיקים קוראים "סוהר" (באנגלית זה נשמע טוב יותר:GUARD).

מה שכתבתי איננו ממעיט מחובת ההורים לדאוג למסגרת בטוחה, מתאימה ואיכותית לילדיהם. המצלמות והמעקב הסמוי/גלוי הינם הדרך הקלה והמאוד לא מוצלחת לעשות זאת.

בוודאי שהרבה הורים רוצים להיות "זבוב על הקיר" בגן של הילד שלהם- אבל הם יודעים גם שזוהי משאלת לב בלבד. הצצה לצורך מעקב ולצורך התמודדות (לא נכונה, לדעתי) או עקיפה עם הקושי בהיפרדות מהילד, בהעברת השליטה המוחלטת ממני, אימא שלו, אל הזולת- גננת, מטפלת... הילד עצמו- איננה הדרך.

אני מאד בטוחה בעצמי (מקצועית) באומרי שחשוב שהילד והוריו יחיו בהרמוניה ובקשר טוב ואמיץ וחם- אבל ישאירו סדק הולך ומתרחב ביניהם- סדק שניתן לקרוא לו "גבול" וניתן גם לקרוא לו "עצמי" וניתן גם לקרוא לו "אוטונומיה רגשית" וניתן גם לקרוא לו "מקום לצמיחה". למילה "סדק" יש משמעות קצת כואבת וקצת פוצעת, משהו שיש רצון לאחות אותו. יכולתי לבחור במילה "נעימה" יותר, ולמרות שאני מאד מודעת למילים ולמשמעות שלהן-בחרתי בכוונת מכוון במילה "סדק". זהו "סדק" משום שהתהליך הזה אכן כואב, אכן זקוק לנחמה מלווה, אכן יוצר תחושה של חסר- אבל הוא חשוב והכרחי ומאפשר את כל מה שבא בעקבותיו.

לא כתבתי את מה שכתבתי כחלק מהמערכת החינוכית. לא מנקודת מבט של גננת/סייעת/מטפלת... כתבתי את הדברים מנקודת המבט של הילד ומנקודת המבט המערכתית (לטווח הרחב והארוך) של המשפחה והסביבה. כיום, באמצעים הטכנולוגיים המשוכללים, יש בעצם לכל הורה יכולת טכנית להיות "זבוב על הקיר" לאורך כל חיי הילד שלו. זהו פיתוי מתוק שעלול להפוך למלכודת דבש. אל תנצלו את היכולת הטכנית הזו בצורה שבה היא מוגשת לכם. היא איננה משרתת את טובת הילד שלכם ולא את טובתכם. אין לי כל ידע נשגב ואין לי מונופול על איזה שהיא חוכמה אלוהית. אני כותבת את הדברים מתוך ידע תיאורטי ומקצועי ומתוך ניסיון רב בייעוץ וליווי תהליכים רגשיים והתפתחותיים של ילדים ושל הוריהם. לכן חשוב שיתפתח ויכוח וחשוב שתועלינה דעות שונות. יחד עם זאת- (מאותה סיבה של "אין מונופול על החוכמה")- חשוב גם לא לקחת את האמירה ש"בחוץ לארץ זה כבר מקובל..." כהוכחה ניצחת לנכונות של התהליך. גם בחוץ לארץ טועים וייתכן ומחקרים בעוד כמה שנים גם שם יטענו שכדאי להסיר את המצלמות. תורות גדולות ממצלמות מתעדות ועוקבות הופרכו כבר ויופרכו בעתיד.

ועוד הערה, שולית אבל משמעותית: 

בהכנסת המצלמות יש גם עניין כלכלי גדול מאד של חברות ציוד, אנשי התקנה ותחזוקה- וגם גני ילדים שמתחרים ביניהם. ייתכן שההמלצה על המצלמות איננה נקייה ממניעים זרים. כולנו יודעים עד כמה מחקרים עלולים להיות מוטים בתחומים רגישים (תרופות!) על ידי מניעים כלכליים וחברות ענק שמעורבות בהן וממנות אותן ישירות או בעקיפין. להמלצה לא להתקין מצלמות אין מניעים כלכליים חיצוניים.

* כל הזכויות שמורות לדרורית אמיתי-דרור, מומחית לגיל הרך, יועצת להורים, גננות ואנשי חינוך.