מדוע תינוקות אומרים "לא" על כל דבר

מרד הנעורים מתחיל מוקדם מאד
|
הדפס
|
שמור

בכל יום, כל הורה "מחלק" לילדיו בין 50 ל-200 הוראות: "בוא לכאן", "התלבש", "שב לאכול", "קומי", "שבי פה", "צחצחי שיניים". מחקרים בארה"ב ובבריטניה קבעו, כי מספר ההוראות שההורים נותנים לילדיהם מידי יום גבוה ביותר. והילדים, כבר מגיל קטן מאוד, לומדים להתעלם מהדרישות ומההוראות, וכאשר סוף סוף מצליחים ליצור עמם קשר עין, יש להם תשובה מוכנה: "לא".

 

קל להגיד לא. בהברה אחת אומרים משפט שלם המעביר משמעות נחרצת, ובו בזמן מגן על התינוק או הפעוט שביטא אותו מפני הסביבה, ומאשר, שהוא אדם עצמאי, בעל רצונות משלו. תינוקות משתמשים ב"לא" באופן שיטתי מגיל צעיר מאוד, גם כדי לגלות מה המשמעות המסתתרת מאחורי הצלילים השרירותיים המרחפים באוויר.

 

"לא" הוא בדרך כלל אחד כלים העומדים לרשותו של כל תינוק כדי להעלות נושא מחדש. כיצד עוד יוכל לתפוס מה שנאמר כבר? בשלב מוקדם של למידת הדיבור, הוא גילה, שחזרה על דברים שנאמרו היא כלי העומד לרשותו. כעת יוכל להשיג זאת מאחרים, על ידי ביטוי ההברה הפשוטה "לא".

 

במהלך חילופי הדברים, שתחילתם ב"לא" כזה, התינוק והמבוגר עוסקים בדו שיח בעל משמעויות שונות לשני הצדדים. בעוד המבוגר מתרכז במסר, ובמשמעות שמאחוריו, התינוק מתרכז בכלי שמעביר את המסר. המטלה המוטלת עליו מורכבת יותר, והוא עשוי לזנוח את המסר, בהתאם לנסיבות, כדי להישאר בקשר עם כלי זה. הסביבה, שאינה מיטיבה להכיר את דרכי רכישת הידע שברשות הילד, ומתעלמת מן המטלה האדירה הניצבת לפניו, אינה מסוגלת לסייע לו, ותכופות אף מפריעה לו על ידי פירוש פעולותיו כסרבנות פשוטה.

צילום: מאיה אהרוני

בשלב מאוחר יותר יתפוס ה"מה" את מקום ה"לא" ברפרטואר המילולי הראשוני. יש מספר גדול של משפטים בני מילה אחת, גם אם אינם חלק מהרגלי הדיבור של הסביבה. "לך", "בוא", "קח", "שב" הם משפטים שגורים, אבל "תן", "יד", "כף" אינם כאלה. ילדים בוחרים לבטא מה שהם יכולים, ועל ידי תרגול מה שנוח להם הם רוכשים לעצמם אפשרות להבין את ההתאמה שבין הצליל למשמעותו. הסביבה, נלהבת מן ההישג הגדול, מגיבה בהתלהבות למשמע הצלילים, הקשורים למה שנחשב ההקשר הראוי שלהם.

 

סובלנותה של הסביבה מסייעת מאוד לתינוק, שכן מרגע שנקבעה ההתאמה בין הצליל למשמעות, ואיפשרה לתינוק להסיט את תשומת ליבו מן המטלה שבה עסק, הוא יכול להשתחרר ולהמשיך במטלה של שיפור התבטאותו.

את כל העבודה הזו התינוק חייב לעשות בכוחות עצמו. הסביבה כל כך מרוחקת ממה שהוא עושה, שכל ניחושיה בדבר משמעות ההתבטאויות שלו עשויים להיות מוטעים, וסיוע מכוון עלול להתפרש כהפרעה בלבד. מכאן, שהתמיכה הטובה ביותר שההורים יכולים להעניק לילדיהם בתחום זה, היא הגישה, שכל מה שבא מצד התינוק כמוהו כנס, ויש לקבלו בברכה.

 

במשפחות עם יותר מילד אחד, תכופות יפנו ההורים אל הילד הגדול כדי שיסייע להם לפענח את מה שהצעיר פולט בזמן למידת הדיבור. הפיענוח הזה בין ילדים אפשרי, בגלל המודעות שנותרה בילד הגדול יותר משלב תהליך למידת הדיבור, מודעות שמתפוגגת והולכת עם הזמן.

 

בלמידת השיחה קיימים פעילות יצירתית רבה ומיגוון גדול מאוד של פתרונות לבעיה של רכישת שפה. אילולא היה החופש חלק מעסקת חבילה זו, ייחודם של בני האדם לא הייתה נשמר. הנסיבות, לגבי כולנו, משתנות מידי יום. הדברים שאנשים אומרים הם בלתי צפויים וכך גם הדרישות העולות מכל מצב ומצב. משום כך, אין בנמצא תוכנית למידה אחת לכל הילדים, גם לא לכל הילדים באותה משפחה. תחת זאת קיימות, כמו תמיד, היררכיות זמניות: בניית איים של מודעויות קשורות, התאמות אמות מידה ואוצרי מילים מסוימים הקשורים, מצידם, לניסיון חיים. בניית יבשות מאיים נפרדים אלה, ובניית יקומים מילוליים, שה"עצמי" היחידני פועל בתוכם תוך שימוש במה שעומד לרשותו באופן המיוחד לו לבדו.

 

אף שבסופו של דבר הם לומדים לדבר באופן דומה למדי, ילדים מתחילים לדבר בגילים שונים ומגיעים לכך בדרכים שונות. הם משתהים זמן רב יותר מאחרים בתחומים מסוימים, ככל שהם מוצאים בהם דברים מעניינים יותר. המספרים, למשל, יכולים להיראות לילד אחד כמשהו שדומה ללמידה הגופנית של טיפוס במדרגות, וכך, כבר בגיל שנתיים הוא יכול ללמוד לספור, עוד לפני שבנה משפט שלם אחד. משום כך נראה, לעיתים, שתינוקות מסוימים לומדים את המספרים בנקל.

 

למידת המספרים כרוכה במערכת מוגדרת מאוד של דרישות: יש לשמר בזיכרון כתריסר צלילים, יש לסדר אותם בסדר מסוים, יש לסנכרן אותם עם הרכב גופני כלשהו, שיכלול למשל, הרמת רגל לצעד אחד והורדתה לצעד שני, ואחר כך בסיוע יד על המעקה הרמת הגוף כולו אל המדרגה הבאה. זוהי התנהגות מורכבת אך מוגבלת, והיא אפשרית לילד בן שנתיים, המתמסר ללמידת מרכיביה.

 

המבוגרים מתקשרים באורח מילולי בלי הפסקה, והם מספקים לכל ילד מספר גדל של הזדמנויות להיחשף וללמוד, שהצלילים שהוא שומע מפי המבוגרים הם לעתים מסתוריים ואינם קשורים לשום דבר שהוא ראה או קלט, ולפעמים אף אינם תואמים את הדברים שבהם הבחין.

 

ברגע שהתינוק מתחיל לקשר בין הצלילים שהוא שומע לבין המשמעות שלהם, הוא מתחיל להבין שאמירת ה"לא" שלו נתפסת על ידי המבוגרים כשלילה גמורה, ואז הוא ממשיך להשתמש במילה כדי לבחון את הגבולות של העצמאות שלו ועד כמה הוא יכול למתוח אותם. זה השלב הראשון של מרד הנעורים ושל  "גיל שנתיים הנורא", והוא ינצל אותו עד הסוף.

 

תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה