לא בקלות בא ההריון הזה

לא כל הריון בא בקלות. יש הריונות, שהושגו אחרי שנים של נסיונות כושלים, כשהזוגות מיטלטלים בין תקווה לייאוש, נקלעים למשברים, אבל אלה שמצליחים להתגבר, ומביאים ילד לעולם, אומרים שחיוך אחד של התינוק שלהם היה שווה את כל המאמץ ואת כל התלאות.

שאלנו שלושה אבות, איך הייתה עבורם התקופה של הנסיונות להרות. אבי, בן 38, היה נשוי שמונה שנים לבחורה צעירה ממנו ב-10 שנים. בשלוש השנים הראשונות הם השתמשו באמצעי מניעה, כדי שיוכלו להשלים תואר ראשון לפני שיגיעו ילדים וישבשו את התוכניות. כשאבי סיים את התואר, נותר לרעייתו עוד סמסטר אחד להשלמה, ואז החליטו לנסות להביא ילד לעולם. "הפסקנו עם אמצעי המניעה, בדקנו את סדירות המחזור, ובימים הנכונים פשוט נכנסנו לעבודה. לאשתי לא היתה סבלנות, ואם היה איחור של יום במחזור, הייתה רצה לעשות בדיקת הריון. חודש אחרי חודש ניסינו וניסינו, ולא יצא כלום. אני אחרי חמישה חודשים התייאשתי ואמרתי לה שצריך להיבדק, לראות אולי משהו לא בסדר. בדקו, והכל יצא בסדר, גם אצלי וגם אצלה. זה הרגיע אותנו, ואז ממש שבוע אחרי הבדיקה היא נכנסה להריון. שמחנו עד השמים, אבל לא גילינו לאף אחד, כדי לא לעשות עין הרע. אחרי שבועיים, אולי קצת יותר, אנחנו יושבים בסלון, צופים בטלוויזיה, ופתאום היא נתנה זינוק מהספה לרצפה, מתפתלת, וצורחת מכאבים. צלצלנו לרופאה שלה, ותיארנו את המצב, והיא אמרה לבוא מייד לקחת הפניה למיון נשים.

טסנו אליה ברכב ולקחנו את ההפניה ומשם ישר לתל השומר. במיון אמרו שיש חשש להריון מחוץ לרחם, וצריך לעשות לפרוסקופיה. היא נכנסה להיסטריה ממש. אבל היא היתה גיבורה. חתמנו על אישורי הניתוח, ואני ישבתי בחדר המתנה לשמוע את הרופאים. אמרו שייקח שעה. אחרי שעה וחצי יצא אלי הרופא, ואמר לי שזה באמת היה הריון מחוץ לרחם, והיה צריך להוציא את העובר. למרות שאולי לא התחברתי לרעיון שאני כבר עומד להיות אבא, זה מאוד כאב לי. אבל מולה לא הראיתי כלום. היא יצאה מהניתוח ולקח לה כמה שעות טובות להתאושש. הרופא הגיע להסביר לה מה עשו שם, וכשהיא שמעה שהצילו את השחלה ואת החצוצרה, היא נרגעה.

אבל אחר כך החלה תקופה קשה של השתוללות הורמונים. הגוף איבד את העובר, אבל התנהג כאילו שלא. היא לא קיבלה מחזור שלושה חודשים, ואחר כך היה מאוד לא סדיר. רק אחרי שמונה חודשים הכל חזר למצב הרגיל, אבל היא הרגישה כאבים איומים באיזור של הניתוח כמעט שנה אחר כך. החתך היה בקו של הביקיני, אבל בכל זאת חתך. היא גם פחדה להיכנס שוב להריון, כי הרופאה הזהירה, שאם יש הריון מחוץ לרחם, יש סיכוי גדול שהמקרה יחזור על עצמו. חזרנו לאמצעי מניעה, כדי שהיא תרגיש בטוח, ורק אחרי שנה החלטנו לנסות שוב. הרופאה ביקשה לבדוק אותה לפני שנתחיל לנסות, והיא הציעה לעשות הרחבה של החצוצרות באמצעות דחיפת אוויר דחוס לתוכן. היא אמרה שייתכן שהמעבר צר מדי, ולכן היה ההריון בתוך השחלה ולא ירד לרחם. הטיפול התבצע מתחת לרנטגן. הוא הצליח. עובדה, חודשייים לאחר מכן היא נכנסה להריון, ואחרי תשעה חודשים נולד לנו תינוק חמוד, שחיוך שלנו ממש ממיס אותנו. היום הוא כבר בן שנתיים, ועוד שלושה חודשים תהיה לו גם אחות".

יוסי, בן 40, נשוי חמש עשרה שנים לבת גילו. בתחילה הם לא רצו ילדים, והקריירה של כל אחד מהם הרחיקה אותם מן המחשבה להרחיב את המשפחה. כשהגיעו לגיל 35 הסתכלו ימינה ושמאלה, "וראינו שכל החברים שלנו כבר עם ילדים בגיל בית ספר. האמת, אף אחד לא לחץ עלינו, אבל הרגשנו שאנחנו אאוטסיידרים. לא היו מזמינים אותנו למסיבות של הילדים, והיו להם ימי הולדת אחד אחרי השני. הרגשנו ממש בחוץ. לא שלחצו עלינו להביא ילד, אבל ראינו שאנחנו מתרחקים. התחלנו לחשוב, והחלטנו בכל זאת, למרות ההחלטה הקודמת שלנו, לנסות להיכנס להריון.

שנה ניסינו, בלי לחץ, ולא קרה כלום. הלכנו לבדיקה ואצל אשתי הכל היה תקין. אצלי מצאו שיש ספירת זרע מאוד נמוכה. החבר'ה שלי לא אוהבים לשחות, אולי בגלל שאני במקור מירושלים. ניסינו כל מיני טיפולים, שינוי בתזונה, יותר מנוחה, לא עזר כלום. החלטנו ללכת על תרומת זרע, ואם אפשר בתוך המשפחה שלי, שיהיה משהו מהמאגר הגנטי שלי בילד המשותף שלנו. בן דוד שלי הוא הומוסקסואל, בלי תוכניות למשפחה, והוא דווקא שמח לתרום תרומת זרע. בפעם הראשונה זה הצליח, ויש לנו שני עוברים מוקפאים ועוד עובר אחד בבטן, שאו-טו-טו יוצא. הבן-דוד לא רוצה להיות מעורב. הוא בכלל עבר לארצות הברית לפני חצי שנה כדי לחיות שם בחברה שתקבל אותו בזרועות פתוחות, כי כאן הוא מרגיש לא הכי נוח בעולם. אנחנו מאוד מתרגשים, וכבר הפכנו את הבית בשביל התינוק שיגיע לקראת סוף יוני. סך הכל חמש שנים אנחנו בציפיה וזה מאוד מרגש שעוד מעט נראה אותו פנים אל פנים. ראינו כבר אולטרה סאונד תלת מימדי, אבל זה לא אותו דבר".

פיני, בן 35, נשוי כשנה וחצי. במשך 8 חודשים הם מנסים להרות. הפסיקו גלולות אבל היא ידעה שיש לה מחזור לא סדיר. "אשתי חששה מזה מלכתחילה. חברותיה נעזרו בעזרים שונים ולכן היה לה החשש שהיא תצטרך עזרה בכניסה להריון. החשש הזה גרם לה להרבה לחץ בחצי השנה הראשונה. גם לחץ בעבודה לא עזר לכל התהליך. הייתה מאוד מאוד לחוצה מכל העניין. אחרי כארבעה חודשים פנתה לרופא וחזרה עם כדור בשם איקקלומין, שמעודד ביוץ.

בימי הביוץ עושים אולטרה סאונד כדי לראות את מספר הזקיקים בשחלות, ואז צריך לעשות סקס יום כן ויום לא. מחוויה מאחדת ומחברת הסקס הופך לפעולת הרבעה מכאנית. זה ממש כך. זה מה שהיא רואה מול העיניים. פר הרבעה.

הרופא שלח אותה למרפאת פריון, ואני התעצבנתי מכך שהיא בלחץ כזה מיותר מכל התהליך. במרפאת ההריון אמרתי לרופא שהיא בלחץ ללא שום צורך, שנינו בריאים והוא צריך לנסות להרגיע אותה. הוא אכן הרגיע אותה, ויומיים שלושה אחר כך התחיל להפחיד אותה, שאם תמשיך עם הכדורים, יהיה לה ילד עם מום.

ברמה הזוגית עברנו תהליך. בהיותה אשה היתה נחושה, ואני הייתי נינוח, עד שהגענו למשבר, שבו היא טענה שאני חסר רגישות בנושא, וזה חשוב לה. זה חיזק את הקשר שלנו, כי זה היה משבר שהיינו צריכים להתמודד איתו.

הלכנו לרופא מומחה אחר, שהסביר לנו את התהליך. היום, אחרי שמונה חודשים, אנחנו בטיפול של איקקלומין עם אולטרה סאונד ועם זריקת עידוד ביוץ ביום הביוץ, ונוסף על כך השבחה והזרעה. הזרע עובר סינון והזרעים הטובים ביותר מוזרקים ישירות לרחם. את התהליך הזה עברנו ביום שישי האחרון, ועכשיו מחכים לראות אם נקלט. מחזיקים אצבעות".