טובה דייה

מיומנה של אם טובה דייה
|
הדפס
|
שמור

טובה דייה
לכל אחד ואחת יש גורו פנימי כזה.
לפעמים יש לו פנים, אפילו גוף, ארכיטיפ קרוב, רחוק, אישי או קולקטיבי...
אבל הוא מופנם.
מן קול כזה של עשה ואל תעשה.
בעיקר איך תעשה.
למרבית האימהות הצעירות שסביבי יש סבתא. אמא שלהן.
זה לא שלי אין אמא, יש לי.
אבל איך אומרים? - It's very very complicated.

מתוך חווית החוסר הזו מצאתי בתוכי המון קולות וגורויים (?!) אימהיים פנימיים משלי.
אחד מהם הוא ויניקוט, האנליטקאי הידוע שביסס את המושג ״אמא טוב דייה״.
כן, הוא אומנם גבר, ואכן יש לי לא מעט גורואיות מהממות שהפנמתי ועוד ממשיכה להפנים לאורך האימהות שלי.
אבל בבסיס?! יש לי ״אני טובה דייה״.
וזה כל כך מדויק לי.
כל כך משחרר אותי.
זה להיות עם מה שיש, עם החוסר שלמות שלי.
להיות בתוך תודעה שאני לא תמיד מספקת, לא תמיד קשובה, לא תמיד זמינה,
לא תמיד יודעת בדיוק מה הרצון או הצורך.
אבל אני כאן.
אמא פה, תמיד. עם כל האהבה!
הדייה הזה כל כך אנושי. כל כך מדויק.
אני לא סופרוומן (למרות שלפעמים אני לגמרי מרגישה כך) אני בת אדם
ואנושית כמוני כמוך.
אינני שלמה ומושלמת.
אני אמא טובה דייה.

אתמול קרה מקרה ואני תוהה אם לשתף בו.
מכיוון שהוא היה כל כך אינטימי וקרוב.
יש בי קול שאומר שאם אשתף אהיה פגיעה אף יותר...
ואולי גם אקח את הניצוץ לאותו הרגע.
אך קול נוסף, אם לדייק, תחושה מורגשת שכזו בבטן וביד ימין אומרת לחלוק.
להיות בחוץ עם האינטימיות וחוסר השלמות שלי.

אז אתמול בערב הקטנה הייתה חולה, היא כך כבר שבוע בערך.
בקושי אוכלת, המון הנקה ובנוסף לכל עכשיו גם אני חולה.
זה מאתגר! להניק, לא לישון, להיות חולה ולהמשיך להעניק.
היא בכתה בכי צורם, כזה שמרעיד לאמא את הקישקה, כזה שלא שומעים כל יום.
כזה שאת יודעת בכל אברי גופך שכואב לה.
שמשהו ממש מציק לה.
ולכי תדעי מה?!! וזה מטריף אותי!! שאני לא יודעת מה?!?!
ולא נותר בי אלא לחבק אותה חזק, להקשיב לגוף שלה ולתת לו להיכנס אלי חזק חזק.
שתרגיש את חום גופי, את נוכחותי ואת אהבתי.
לפתע בתוך כל הכאוס, חוסר האונים והכאב הרגשתי את גופי מהדהד אותה.
רעד, כאב, מצוקה, חוסר אונים שכזה. ראשי כאב, אוזניי בערו כאש, בטני התהפכה וחשתי שעורי אינו עורי אלא גוף זר חם חסר צורה וגבול.
זה היה די נורא.
אבל כך הדהד לי גופה.
מתוך הכאב בכיתי איתה.
לוחשת לה מילים של אהבה ונוכחות אך אבודה יחד איתה.
ואז בעלי הגיע... העץ שלי, שלנו.
היא בזרועותי והוא מוסיף את קולו הנוגע, המרגיע והמנכיח.
דמעות זולגות מעיניי שתינו והוא מלטף אותי ומלטף אותה. ככה, תומך בנו ואפילו לא מבין עד כמה הרגע הזה הוא אלוהי עבורי, עבורינו.

זהו רגע מלא בכאב, בתסכול, בחוסר אונים וחוסר שלמות.
אך כך הם גם החיים,
לא תמיד נעימים, מלאי דוקה (סבל, אי נחת).
אני, וגם בעלי, איננו מושלמים.
אנחנו טובים דייה לבתנו שהיא טובה גם היא - דייה.

תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה