סיפור: הצירים המפואר והמפוארת

הצירים המפואר והמפוארת
מאת נעמי גטניו

אז למי שכבר קראה את שלושת החלקים של הסיפור "הצירים המפואר והמפוארת", הנה שלושת הפרקים הראשונים וגם הפרק הרביעי החדש - האם זה גם החלק האחרון? את זה תדעו רק אם תקראו עד הסוף...

לכל מי שתוהה מתי כבר תלד, אז בדרך כלל התזמון של תחילת הלידה לא משהו. ;-) אז כתבתי על זה איזה משהו קטן לפני כמה ימים לאחת מבנות פורום הריון ולידה ומזה נולד סיפור קצר ארוך. ;-)

חלק ראשון: את תקועה בפקק באיילון שפשוט לא זז ו-WAZE בדיוק אומר לך שנוספו עוד 30 דקות לזמן ההגעה ליעד. הרדיו קרס, וכך גם המערכת. כצעד נואש אחרון, את מנסה לשמוע שירים ביוטיוב בטלפון בדיוק כשהוא מתחיל לצפצף שנגמרה הסוללה (וברור שאת המטען השארת בבית). את מקללת את הטלפון בנימוס יחסי כשאת פתאום מרגישה שאת ממש, אבל ממש חייבת פיפי כאן ועכשיו.

ואז, ככה בלי אזהרה מוקדמת, ציר. אבל לא סתם צירון, ציר מהסרטים (נו, מהסרטים האלה שיש ציר אחד וישר טסים לבית חולים בהיסטריה, פן הבייבי ייפול החוצה מעצמו - כזה שכל אשה כנראה היתה מזמינה אם רק היתה מוצאת את האפליקציה להזמנת לידות בזק משמיים). ומייד אחריו, עוד אחד, ושתי דקות לאחר מכן עוד אחד, שדואג לכך שהסבתא שלך תראה כוכבים... ואז... את תופסת את הטלפון כדי להודיע לבן הזוג שלך שייצא מהעבודה ויפגוש אותך בבית היולדות, ושלא יישכח את התיק שהקפדת להכין בדיוק לפי הרשימות שקיבלת בפורום... כשאת פתאום נזכרת שהנייד לא עובד!

אם כבר פקק, אז - את קופצת מהרכב, ובדיוק באה לומר לנהג מהרכב המפואר לידך, שאת חייבת שיחה, כשתוקף אותך ציר נוסף. אז את פשוט מועכת להוא את המראה הצידית וצועקת - "טלפון! מיד! עכשיו! בעלי! יולדת!".... ;-)

המשך יבוא. :-)

והינה המשך - חלק שני:

ההוא מהמפואר מביט בך במבט של "סליחה? ברחת ממוסד סגור?", סוגר את החלונות.

את מחליטה שאין ברירה, ופשוט פותחת את הדלת המפוארת, ונכנסת לו לרכב. אין ציר, אז את מסבירה לו באלגנטיות שאת חייבת להשיג את בעלך בטלפון כי יש לך צירים ואם הפקק רק ישתחרר, את תטוסי במהירות האפשרית לבית היולדות הקרוב.

באמצע המילים "אם הפקק רק ישתחרר" את פתאום מרגישה משהו חם ורטוב ששוטף את פלג הגוף התחתון שלך וממלא את המושב המפואר ומתחיל לנזול גם לאורך רגליך לשטיח המפואר. את פותחת את הפה כדי להתנצל, והמפואר ההוא פשוט בוהה בך בתדהמה, ואת רואה בעיניו שהוא עומד להתעלף עוד שנייה, כי הרסת לו את אהבת חייו בשנייה.

איך שהפה שלך נפתח ואת מתחילה ב"אני ממש, ממש מצטע...." תופס אותך ציר נוסף מהסרטים (החבר של הקודם) ואת שואגת מההפתעה ומתחילה להתנשף כמו שלימדו אותך בקורס ההכנה ללידה.

ההוא נבהל עוד יותר, וכבר לא ברור לו אם להימלט מהרכב או לדחוף אותך מהרכב ולנעול את הדלתות...

:-)

המשך יבוא... :-)

המשך - חלק שלישי:

בתוך כל ההמולה, ועם המפואר שנועץ בך מבט מבוהל, תחושת בחילה קלה פתאום עולה אט אט מהבטן לאזור הסרעפת... משהו בעיניים שלך כנראה משתנה, כי המפואר נראה מבוהל עוד יותר (לא חשבת שזה אפשרי) ובדיוק כשהוא מרים את הנייד שלו ושואל אותך בקול ציפציף "מה המספר של בעלך?" (anything כדי להעיף אותך מהרכב שלו) הבחילה פתאום מתגברת ואת מסובבת לו את הגב, פותחת את הדלת ומצליחה להקיא בעיקר מחוץ לרכב...
"050-586586X" את אומרת לו כשאת פתאום מרגישה הרבה יותר טוב, סוגרת את הדלת ומביטה בו במבט מעט מובך ומתנצל.
"אני ממש מצטערת, אני..." את מתחילה כשאת שומעת את קול אהוב לבך ברקע. "הלו, מי זה?" הוא שואל ואת אומרת "מאמי, זה אני, אני תקועה בפקק מטורף באיילון וירדו לי המים ברכב של..." את מחפשת את המבט של המפואר, שמשלים לך את המשפט: "צחי, אחי"...
אהוב לבך בקול חשדן: "של מי? מי זה שם איתך, מתוקה?"
את: "אהמממ... צחי.... אנחנו בפקק וירדו לי המים..." וציר מטורף תופס אותך באמצע משפט ואת שואגת ומתנשפת...
אהוב לבך: "מתוקה?!?!?"
המפואר: "כן אחי, כדאי שתבוא, יעלה לי אלפים להחזיר את הרכב למה שהיה."
אהוב לבך: "מתוקה, למה את ברכב של מישהו שאני לא מכיר ומה קורה שם"?
את בהתנשפות כבדה: "נתקעתי באיילון בפקק שעד עכשיו לא זז והטלפון מת ו..."
המפואר: "היא חטפה את הרכב שלי ואותי והרסה לי את הבריאות. בוא אחי. אתה לא מבין איזה סרט..."
כשהציר מתחיל להירגע, הפקק משתחרר ואת כבר לא שומעת את אהוב לבך שממשיך לנסות לתשאל אותך תוך כדי שהוא מנסה להבין מי נגד מי, ומי זה הצחי הזה ומה לעזאזל אשתו עושה איתו..."

את מסתכלת ימינה על הרכב הנטוש שלך באמצע האיילון, ועשרות רכבים מצפצפים מאחור, עוקפים, מצפצפים עוד....
את מסתובבת למפואר כדי לבקש שוב סליחה, פותחת את הדלת כדי לעבור לרכב שלך, כשעוד ציר חזק תופס אותך כשאת עם רגל בחוץ ורגל בפנים... הוא עוד יותר חזק מהקודמים ואת מתקפלת מהכאב ולא יודעת איפה לשים את עצמך - ברכב שלך או ברכב של המפואר...
"את בסדר?" שואל המפואר במבט מבוהל.
"מתוקה, מה קורה שם?" שואל אהוב לבך....

המשך יבוא....

המשך - חלק רביעי עם טוויסט דרמטי

כשהשיחה פתאום מתנתקת המפואר שפתאום נעשה אסרטיבי ובאופן מפתיע (הוא מפתיע גם את עצמו) מודיע לך בקול העמוק, המהמם והמפואר שלו (איפה נעלם הציפציף?) שאת לא יוצאת מהרכב שלו.

"את לא יכולה לנהוג במצבך." הוא קובע, "זה לא יהיה אחראי מצידי אם אתן לך להיכנס לרכב שלך. אני אסיע אותך לאן שתצטרכי. חוץ מזה, מה עוד כבר יכול לקרות אחרי שכבר הרסת לי את המפוארת לגמרי?"

את מביטה במפואר במבט של "אתה בטוח שלא תתעלף לי תוך כדי נהיגה?" אבל הציר הבא, שתוקף אותך באכזריות, משכנע אותך שיש משהו בדבריו". את מחליפה איתו עוד מבט תוך כדי ההתנשפות. הציר הזה עוד יותר חזק ובדיוק כשהוא מתחיל להירגע, מצטרף אליו עוד אחד ועוד אחד. את מביטה למפואר בעיניים ותוהה אם גם הוא למד קוד מורס בצופים. אולי תוכלי לסמן לו SOS עם העיניים, כי הציר הזה פשוט לא נגמר, ומייד בסיומו, מצטרף ציר לא פחות רציני. אז רגע - SOS - שלושה קצרים ושלושה ארוכים ו… או אולי הפוך?

"את מבטיחה שלא תלדי לי באוטו, נכון?" הוא אומר והמבט שלו עובר לכביש כשהוא לוחץ על הדוושה המפוארת ומתחיל בנסיעה בידיים קצת רועדות שאוחזות בהגה המפואר.
טוב, אז קוד מורס לא יעבוד, את חושבת, כשעוד ציר מטורף תופס פיקוד על גופך…
"איפה ההפסקה שלי בין הצירים? איפה?" את שואגת "הבטיחו בקורס הכנה ללידה שיש הפסקה!" את ממשיכה ועוצרת את פרץ המילים רק כדי לשאוף עוד אוויר...

הטלפון המפואר משמיע "Don't worry. Be happy" את רואה את המספר של אהוב לבך על המסך, אבל לא מסוגלת להוציא מילה מפיך שעסוק בנשימות ונשיפות. באמצע ציר מספר 248 את פתאום מרגישה לחץ למטה, קמו קקי. די, את חושבת, רק זה חסר לי כדי שהוא יזרוק אותי לכל הרוחות תוך כדי נסיעה."

"תבדקי בוייז לאן יותר מהר להגיע" אומר לך המפואר ומוסר לך את הנייד שלו. "איכילוב או תל השומר".
את מביטה בוויז במבט כועס. הוא זה שהכניס אותך למצב הזה מלכתחילה, אבל מבינה שאין לך ברירה.

בדיקה מהירה מגלה שהדרך לתל השומר יותר פתוחה ואת מחזירה למפואר את הנייד המפואר שלו והוא לוחץ חזק על הגז, עובר בשקט את המהירות המותרת. העיקר להגיע לפני שתלדי לו במפוארת.

אחרי הרבה התנשפויות וקריאות עידוד הזויות מהמפואר, שיותר נשמעות כמו קולות במגרש כדורגל, את כבר רואה את שער בית החולים מולכם. "יש!" את חושבת. "עשינו את זה!"
השער נפתח. בהנחייתך המפואר לוקח את הפנייה הראשונה שמאלה בשריקה מתנגדת של המפוארת, ומייד ימינה לחניון הצמוד לבית יולדות. החניון מלא. כמה צפוי.

"תעצור כאן!" את פוקדת על המפואר " אני כבר אסתדר מכאן!"
הוא עוצר את המפוארת במקום, יוצא ובא לצד שלך ופותח לך את הדלת. הוא מושיט לך את ידו כדי לעזור לך לצאת מהמכונית, אבל בדיוק בשנייה שהידיים שלכם נפגשות, את מרגישה שאת פשוט לא יכולה לזוז מהמקום. הלחץ שהרגשת רגע קודם רק מתגבר, כל שרירי המפשעות שלך פתאום תפוסים ולמרות שאין כרגע ציר, את פשוט קופאת במקום.

"את באה?" הוא שואל ומוריד את משקפי השמש שלו. את פתאום מוצאת את עצמך שוקעת לתוך זוג עיניים הכחולות הכי מדהימות שראית אי פעם בחיים שלך.
"אני…" את מתחילה… "אני לא מסוגלת לזוז".
המפואר מביט בך עם העיניים המהפנטות שלו.
"בטח שאת מסוגלת לזוז. כמו שנכנסת לרכב, כך תצאי. אני כאן, אעזור לך." הוא אומר וברור שהוא לא קולט את מצבך בכלל. ומה הפלא, גם את לא קולטת ולא מבינה מה זה הלחץ המטורף הזה לקקי פתאום. למה דווקא עכשיו?

"אני לא יכולה." את לוחשת, כשאת מרגישה עוד ציר שמתחיל לטפס ולטפס… והלחץ רק מתגבר ואת מרגישה שאת חייבת, אבל חייבת להגיע לשירותים כאן ועכשיו לפני שתהרסי סופית כל סיכוי לשיקום המפוארת.

"בואי, אני אתמוך בך. אמשוך אותך לעמידה. בואי חמודה." הוא מנסה לעודד אותך ומושך לך בשתי הידיים כדי לעזור לך לקום".

זוג חמוד שעובר לידכם בדיוק כשהציר מגיע לפיק מטורף, פתאום עוצר ליד המפוארת. גם היא עם בטן ענקית ומפוארת כמעט כמו שלך.
"סוניה?" היא שואלת. "סוניה מהפורום?"
"כןןןןןןןןןןןןןןןןןן…" את מצליחה להוציא בקושי תוך כדי נשיפה.
"אני לא מאמינה. סוניה. חחח. זיהיתי אותך לפני התמונה שלך בפייס." היא אומרת בגאווה ומתעלמת לגמרי מהעובדה שאת בציר שגורם לכל עץ המשפחה שלך לראות כוכבים. "מה את עושה פה?" היא ממשיכה. לא אמרת שאת יולדת בליס?"

"היא לא בדיוק היתה במצב של להיות בררנית כשהצירים התחילו, אז טסנו לכאן" מסביר לה המפואר בנונשלנטיות.
"יווו, גם לך יש צירים?" שואלת המתלהבת. "גם לי! לפני שעה היה לי ציר אחד, אז בוביק ישר החליט שאין מצב שנישאר בבית ושאנחנו חייבים לבוא לכאן להיבדק." היא מספרת בחיוך גדול ומדביקה לבוביק נשיקה ענקית על האף הקטן שלו.
בוביק מסמיק עד הקרקפת הקרחת שלו ואוזניו כל כך אדומות שנדמה שעוד רגע יתחילו להשפריץ אש כמו זיקוקי דינור של יום העצמאות.

"ציייייייייר! לחחחחחחץ!" את זועקת ומבהילה גם את בוביק, גם את המתלהבת, גם את המפואר וגם את עצמך. העוצמה כה חזקה שאת מרגישה שאת עוד שנייה נקרעת לשניים. הקקי הזה אימתני, את חושבת. אני חייבת לשירותים אבל איך!? אולי על הדשא… אבל אמות מבושה…

"תעזור לי לקווווווום" את שואגת למפואר שלא מתבלבל הפעם ואוחז בשתי ידיך ועוזר לך לקום…
"לאאאא…. תעזור לי לשבבבבבבת!" את דורשת כששלושתם מביטים בך כאילו הם בשיאו של העלילה של סרט אימה אכזרי במיוחד.

שלושתם מביטים זה בזה במבט מבוהל של "הגזימה, לא?".

"הוא באאאאאא!" את שואגת… הלחץ מתגבר ואת מבינה בשלב זה שזה לא קקי…

"זוזו בבקשה, תנו לי לעזור" מלאכית בירוק פתאום מגיחה משום מקום ודוחפת את המפואר, את המתלהבת ואת בוביק הצידה. "שלום חמודה, אני סיון, ונראה שאני אהיה המיילדת שלך היום, אז נעים מאוד. בואי נתארגן רגע כדי שהבייבי שלך יוכל לצאת." היא אומרת בקול חם ומרגיע.
"לצאת?" שואג המפואר בקול מאוד לא רגוע והכל חוץ ממרגיע. "אף אחד לא יוצא כאן! היא הבטיחה לי שלא תלד לי במפוארת שלי!" הוא מוסיף קול אסרטיבי.
"לא נראה לי שהתינוק הזה שואל אותך." אומרת סיון המלאכית בירוק, ומפנה את גבה למפואר שכבר נראה כמו בלון שמישהו הוציא ממנו את כל האוויר. "אשתך עומדת ללדת ממש ברגע זה, ואני מבינה שזה לא המקום האידאלי, אבל זה מה יש, אז בוא תעזור ואנחה אותך מה לעשות".
"גם לי יש ציר!" מתלהבת המתלהבת. "אני חושבת שזה ציר…" היא מוסיפה.
אבל בשלב זה בוביק כל כך בהלם שהוא לא מתלהב עם המתלהבת שלו. המבט שלו נעול על האשה ברכב, המלאכית בירוק והמפואר שנחלץ לעזרה ומחכה להוראות.
עוד ציר ואת מרגישה כאילו את עוד רגע נקרעת. הלחץ רק גובר.

"אממממאאאאאאא!" את שואגת בדיוק כשהמלאכית בירוק עוזרת לך להוריד את מכנסי ההריון האהובים עליך שנייה לפני שהתינוק מגיח לאוויר העולם.
"את מהממת!" אומרת המלאכית בירוק. "אני אפילו לא צריכה לומר לך מתי ללחוץ ומתי לא. מהממת שכמותך! את כל כך מחוברת לאמא אדמה." היא מעודדת.

הכל קורה כל כך מהר שהמפואר אפילו לא חושב להתנגד לקביעה שאת אשתו.
"תן לה יד!" המלאכית בירוק פוקדת עליו.
המפואר מושיט לך יד מטופחת ואת אוחזת לו ביד כל כך חזק שהוא הוא מתאפק לא לשאוג "אמממאא" בעצמו…

ואז, פתאום שקט כשאת מרגישה את גופו החם, הרטוב והקסום של תינוקך, פשוט מחליק החוצה מגופך ישר לתוך הידיים הממתינות של המלאכית בירוק. היא תופסת אותו בידיים מיומנות ועם חיוך גדול מרוח על הפנים.
"תן לי את החולצה שלך" היא פוקדת על המפואר שממהר להוריד את החולצה המפוארת שלו ולמסור אותה במהירות למלאכית בירוק שעוטפת את התינוק שלך, שעדיין מחובר אליך בחבל הטבור, בחולצה ומעבירה אותו לזרועותיך בחיוך גדול.

"יוווו! אתה כזה מושלם!" את לוחשת לו בהתפעלות גדולה ואת מרגישה איך כל החלק מגופך צועק "הוא שלי! הוא הנס הפרטי שלי! עשינו את זה!". דמעות של אושר זולגות על הלחיים שלך, ואת פתאום שמה לב למתלהבת שמצלמת אותך בהתלהבות בכל זווית אפשרית, בנייד שלה תוך כדי קריאות "וואווו!", "מדהימה!", "אני לא מאמינה!"...
"זהו, העליתי את סרטון הלידה שלך לפורום! עכשיו נשאר לך רק לכתוב את סיפור הלידה שלך." היא אומרת בגאווה… עיניה נוצצות… "תוך דקה יש לך כבר יותר מ-100 לייקים!"

תוך כדי כל ההמולה, את מביטה בתוך עיניו הכחולות של הבן הקסום שלך שרק נולד ותוהה איזה שם תבחרו לו… את פתאום מרגישה שמישהו מלטף את ראשך ומבט לכיוון היד המלטפת את מבינה שזה המפואר שעומד שם עם דמעות בעיניים הכחולות הכי כחולות שראית אי פעם, עד שהבטת לתוך עיניו של הבייבי הרך שלך.

"מה שבטוח זה שיש לו את העיניים של אבא!" אומרת המלאכית בירוק שכבר הספיקה להזעיק עזרה. רק כשהיא מסיימת את המשפט שלה את פתאום קולטת שאהוב לבך פספס את הלידה של הבן הבכור שלו.

בדיוק כשעוזרים לך לעבור לכיסא גלגלים עם הבייבי שעטוף בחולצה המפוארת של המפואר, הנייד שלו שלא הפסיק לצלצל בדקות האחרונות, שוב משמיע את המנגינה האופטימית שלו. המפואר מעיף עליו מבט ורואה שזאת שיחה מאהוב לבך. הוא לוחץ על הכפתור כדי לקבל את השיחה הכנסת, ומושיט לך את הטלפון שלו בחיוך נבוך.
את לוקחת את הטלפון ממנו, ולוקחת נשימה עמוקה.

"אהוב ליבי!! את אומרת בקול מתרגש ובעיניים דומעות "מזל טוב! אתה אבא!"

המתינו לסיפור הבא - "האם למפוארת שלום"...