הגוף שלי- לפני הלידה ואחריה

תמיד היתי רזה, יחסית
|
הדפס
|
שמור

תמיד היתי רזה, יחסית. אף פעם לא היה לי גוף של דוגמנית ולעולם לא התאמתי למידות 90-60-90 האגדיות אבל תמיד היתי רזה. גם בתקופות המלאות שלי שנראו לי סוף העולם ושלעולם לא אמצא חתן היו בנות שהסתכלו עליי בקנאה ואמרו "טוב נו, את רזה מה את מבינה". כאילו רזה זו המחמאה הכי טובה שאישה אחת יכולה לתת לאחרת. 

צילום: מאיה אהרוני

אם ראית מישהי והיא השמינה לעולם לא תצייני זאת. אבל אם היא רזתה תדאגי לומר זאת בקול שגם כולם מסביבכן תשמענה, הרי לרזות זה המטרה העילאית של כולן לא?

אז אם ביום יום זו המטרה אליה כולנו, כנראה שואפות, אז מה קורה אחרי לידה? או אז המצב חמור שבעתיים. הרי שאם יש לך כמה קילוגרמים עודפים אז את תמיד במצב המבואס של "לא עליתי הרבה בלידה אבל מה שעליתי עוד לא לגמרי הצלחתי להוריד..." ואם חלילה וחס חזרת לעצמך או אפילו התחטבת יותר ממקודם- הרי שבטח עשיתי משהו לא חוקי בעליל.

 

אני עליתי כמעט 30 קילוגרמים בכל הריון. כן, קראתם נכון. 27 בהריון הראשון ו-25 בהריון השני. הרגשתי ונראתי כמו כדור פיזיו. אממה, לא נשאר עליי ולו גרם מיותר לאחר הלידה. וזה למה? כי לא הרשתי לעצמי להישאר חודשים במצב של "עוד לא חזרתי לעצמי מאז הלידה". מצב נורא נח שבו רבות נופלות אליו - מצד אחד את מבואסת מהמשקל, מתקשה לקבל את השינוי שחל בגוף, מצד שני- יש לך תירוץ. את אחרי לידה! וזה בכלל לא משנה שהקטנצ'יק כבר בן שנה פלוס.

 

לעומת זאת - אם את מעיזה לחזור לעצמך, להשקיע, לעשות ספורט ולהיראות טוב לאחר לידה - את צריכה להתנצל. להסביר. זה הרי לא מקובל להיראות ככה אם יש לך ילדים! ואת לא אמורה להיות גאה בעצמך או להיות שמחה או להכריז- אני חזרתי לעצמי וטוב לי!

 

אז אני אחרוג מהכלל ואכריז כאן ובקול- אני חזרתי לעצמי וטוב לי! וזה לא בא לי בקלות ו-27 הקילוגרמים שהיה לי נורא קל וכיף להעלות לא נפרדו ממני לשלום ביום שהשתחררתי מבית החולים. להיפך, הם נאחזו יפה יפה דווקא בכל המקומות שניסיתי לנער אותם מהם.

 

אז איך בכל זאת עשיתי את זה? ירדתי במשקל, חזרתי לגוף של לפני לידה ועוד אני מעזה לנפנף בזה ולא להתנצל?

לא ויתרתי. הצבתי לעצמי מטרה וכמו כל דבר - עבדתי קשה בשביל להשיג אותה. חזרתי לאכול פחות (בלי התירוץ המטופש של אוכלת בשביל שניים...), הלכתי הלכתי ועוד קצת הלכתי - מדרגות במקום מעלית, הליכה רגלית במקום אוטובוס, עם העגלה בלי העגלה. ואחרי שלושה חודשים - איזה פלא! הג'ינס הקודם נסגר. בלי גומייה בכפתור.

ועברו חלפו 3 חודשים אחרי הלידה ואני נראת כמו שנראתי לפני, אפילו יותר טוב. גם בלידה הראשונה וגם בשנייה. 

 

למה חשוב לי כ"כ לציין את זה? אני לא עושה דוקא. אני לא מוציאה עיניים. אני נראת כמו שאני נראת  בגלל גנים  (ותודה לאמא המהממת שלי) והודות לכך שאם מפריע לי - אני משנה. משומה נהוג אצלינו לשקוע לרחמים עצמיים אחרי הלידה ומי שמעיזה להיות גאה בגוף שלה והשם ישמור אוהבת את איך שהיא נראית - היא מתלהבת שעפה על עצמה.

 

אז אני לא מתלהבת שעפה על עצמי. אבל אני כן מרוצה מאיך שאני נראת. רוב הזמן לפחות. אם אני עולה קצת או יורדת קצת - אז אני פועלת בהתאם - מתפנקת מעוגיות או מתנזרת מהן. אבל בגדול? מרוצה. מהמשקל לפחות. מה, חשבתם לרגע שבאמת יש אישה שמרוצה לגמרי מהגוף שלה? אין חיה כזו.

 

 אז ממה אני לא מרוצה? מסימני המתיחה על הבטן. עד כדי כך לא מרוצה שבקיץ שאחרי הלידה של הקטנה שלי קניתי בגד ים שלם. כזה שיסתיר הכל. והרגשתי כמו דודה (בקטע הכי סטיגמתי של המילה...). אז בקיץ האחרון קמתי ועשיתי מעשה. שלא היה לי קל אבל התבקש. קניתי ביקיני. קטן וחושפני - ארזתי את עצמי בתוכו ואת הילדים איתי והלכתי לים. ולא רק שלא התביישתי בגוף שלי - התגאיתי בו. ולא, זה לא בא בקלות ולא אני לא מסתכלת במראה וממש מרוצה מעצמי. א-ב-ל, וזה אבל מאוד גדול - אני מקבלת את מה שיש.

 

את מה שמפריע ואפשר לשנות אני משנה. ואת מה שאי אפשר - אני לומדת לקבל ככה.  אני כבר לא ילדה בת 16. אני כפול מזה ואחרי שתי לידות. כל סימן בגופי הרווחתי. תמיד היתי רזה, יחסית. ותמיד אהיה. כל עוד זה תלוי בי אמשיך להיראות ככה, והכי חשוב - לאהוב את איך שאני נראת ולא להתנצל על כך!

תגובות הגולשים