חיבור ראשוני

שלא כמו הרבה אימהות, או מה שהן מספרות לפחות, אני לא התחברתי לבכור שלי כבר בהריון. היתי עסוקה מדי בלסבול ולחכות שיגמר. גם לא התחברתי אליו איך שיצא. היתי עסוקה מדי בלחזור לגזרה שלי (בכל זאת 27 קילו נוספים) ובלישון על הבטן. בלישון בכלל. בעלי, לעומתי, התחבר מהצליל הראשון שהוציא הילד בשנייה הראשונה שהגיח לאוויר העולם. כל כך התחבר שהיתי צוחקת ואומרת שהוא "האמא" מבינינו. עכשיו אני מבינה כמה זה מתנשא ומעליב. הוא לא היה האמא מבינינו. הוא פשוט היה האבא שהוא.

בגלל שאני לא מניקה כבר מהלילה ראשון התחלקו משמרות ההאכלה של התינוק. כמובן שאני קמתי יותר כי בכל זאת היתי בחופשת לידה אך במשמרות שלו הוא קם כמו גדול. כמו ענק. לפנות בוקר הינו מחכים ביחד לבכי הראשון בכדי לשים אותו בינינו ולהתמוגג.

ובתוך כל האושר הזה- לא היה לי קל. אחרי הריון קשה במיוחד רציתי את עצמי חזרה. היתי עייפה והורמונלית, עם משקל עודף, עצובה שמחה ולא יודעת למה ועייפה- כבר אמרתי? ובתוך זה מזל שהיה בעל לצידי. אבא. שהיה קשוב, וזמין, לי ולילד. קילח האכיל, החליף,טייל. עשה הכל. ונהנה מזה. הרבה יותר ממני.

בגיל חצי שנה לבכור שלי צמחה בלורית בלונדינית ונפקחו שתי עיניי תכלת משגעות ואני התאהבתי. עוד לא היה חיבור טוטאלי אבל בהחלט התחיל להיבנות בינינו קשר של יותר מתינוק ושמרטפית. באותה תקופה בעלי שירת רחוק והיה חוזר רק סופי שבוע הביתה. ובסופי שבוע האלה אני היתי על תקן אמא ישנה והוא היה על תקן אבא פעיל. הכל הוא עשה בסוף השבוע, והרבה יותר טוב ממני.

היום הילדים כבר \"גדולים\". הבכור בן כמעט חמש והקטנה בת 3 וחצי. ואני חיה בשבילם. כל דבר שאני עושה בחיי הוא בשביל שהם יהיו מאושרים ושיהיה להם טוב. הם תמיד, אבל תמיד, בראש מעייני. אבל- עדיין להיות אמא לא בא לי בקלות. ואני מקנאה בבעלי- שהתפקיד \"אבא\" תפור עליו.

אז נכון שיש אימהות שזה בא להן יותר בקלות או יותר טבעי, בדיוק כפי שיש אבות כאלה. אני מאמינה שחוץ מללדת ולהניק- האבות יכולים, צריכים, ואף רוצים לעשות הכל בדיוק כמו האמא. אנחנו מחוברות יותר? יכול להיות בחלק מהמקרים. ויכול להיות שלא בחלק אחר של המקרים. אצלי כאמור, זה לא בא בקלות. אני נאבקת על להיות אמא. נאבקת על לשים אותם לפניי, להניח את הסלולארי ולהתייחס אליהם, לא לצעוק, להיות סבלנית, ללמד, לשמש דוגמא, להיות נוכחת.... אני עובדת על זה יום יום שעה שעה. ובעלי? עושה את זה באופן טבעי.

אני כן זוקפת חלק מזה לזכותי, כי מבלי לשים לב שחררתי. כל כך רציתי לחזור לעצמי ולקחת פסק זמן ולקח לי זמן להתאפס על עצמי ולהבין שאני אמא ושיש לי מחויבות כלפי יצור קטן וחסר ישע בעולם הזה שתלוי כל כולו בי ובאביו- שמזל שבעלי היה שם. מזל שהוא לקח את המושכות, השתלט על הסיטואציה ודאג לילד וגם לי.

אנחנו לא נולדות אימהות. וכשאנחנו הופכות לאימהות- הבעלים שלנו, בני הזוג שלנו- הופכים לאבות. הם אמנם פיסית לא סוחבים את ההריון ולא חווים את כאבי הלידה אבל בעלי תמיד אומר- \9 חודשים סחבת אותם בבטן, מאז אני סוחב אותם על הידיים". הם לא נולדים אבות הם לומדים תוך כדי. בדיוק כמונו. ואם נדע לתת להם את המקום שלהם- נגלה שאבא הוא בדיוק כמו אמא. ושזו בכלל לא תחרות, אלא מצב נתון בו לכולם טוב יותר, בעיקר לילד.